שלום רב!
אין ספק שהמצב כמו שמתשקף משאלתך אינו נעים כלל ועשוי להעיק בלשון המעטה.
דברייך מעלים כמה מחשבות ושאלות, על מה גרם לכם לפנות לטיפול מיד אחרי החתונה? מה היה בטיפול הזה? עד כמה הוא הביא לשינויים מהותיים או בעיקר לתובנות? עד כמה הייתם מגויסים לתהליך? ומה קרה לאחר לידת הילד הראשון והבאים אחריו – כיצד השפיעו ההריונות, הלידות והטיפול בילדים על זוגיות טרייה יחסית? עד כמה כל אחד מכם רואה את חלקו בריקוד הזוגי שלכם, או שכל אחד מצביע על השני כמקור הבעיות ובתקוה שיקלוט את עצמו וישתנה סוף סוף? שאלות אלו ומחשבות שונות עולות כתהיות ואפשרויות כאשר נקראים דברייך שמלווים אווירה לא פשוטה של חווית חוסר האונים שאת משדרת במילותייך.
התיאורים שלך בהחלט מציירים תמונה של מערכת זוגית שאינה משביעת רצון, והם דומים לתיאורים של זוגות רבים שעדיין לא הצליחו לסלול מסלול של יציבות ושביעות רצון, של מימוש צרכים וחיזוק תשתיות הקשר ביניהם. במצב דברים כזה, הריחוק בין בני הזוג הולך וגדל, הולך ומעמיק, ומכאן הדרך קצרה לביקורת רבה, למילים פוגעניות ולזלזול והשפלה שמסכנים את הנישואין אך גם משקפים את הריחוק שאליו מגיעים אחוז גבוה מאוד של הזוגות הנשואים.
במקום הזה, בני הזוג מאשימים אחד את השני, מייחסים זה לזה תכונות אופי והתווית תוויות פתולוגיות. הם מגיבים בכעס, בהתפרצות או באדישות, הם עשויים להחוות כאדישים, מנותקים, או כקצרי רוח ובלתי נסבלים, במילים פשוטות וכל כך ממחישות: "אש אוכלתן".
קשר נישואין מאתגר באופנים אחרים ובאיכויות שונות מקשרים מחוץ למערכת הנישואין. התלות הרגשית בין בני הזוג עשויה להיות כזאת שהקשר יהיה כל כך תגובתי, כל כך תלותי, עד כדי שיהפוך להיות כמעט בלתי אפשרי. חלק מאותם זוגות החווים זאת יתארו פער גדול בין תדמיתו והתנהגותו של בן הזוג בקשרים אחרים לבין התנהגותו בתוך הנישואין, והם צודקים – הפער נובע מההשפעה הקשה של החיבור והתלות הרגשית שלעתים גורמת לתחושה של "אי אפשר איתך ואי אפשר בלעדייך" – וזה אמנם יכול לבוא בצורות שונות אבל המשותף לכל הזוגות הללו הוא - חוויית הנישואין כמעיקים ומגבילים ולא כמפתחים ומצמיחים.
מה ההשלכות של זה על ילדים?
ילדים מתפתחים, גדלים וצומחים, מהחיובי שהם חווים מהוריהם, אבל גם מהשלילי. אנחנו צריכים לדאוג כמה שניתן שיהיו לילדינו רוב חוויות חיוביות, אך ילדים מתפתחים גם מחוויות שליליות. זה לא אומר שאין השפעה מהזוגיות שלנו על ילדינו ועל זוגיותם, אבל ההשפעה יכולה להיות חיקוי, או היפוך, או אולי מוטיבציה לבחינה ובחירה.
בעניין הזה כדאי אולי לומר כמה מילים בקצרה (ביחס לנושא רחב כזה): ילדים מבינים ומפנימים את מה שהוריהם עושים ומשדרים ולא את מה שהוריהם דואגים לומר להם. לצד זה נאמר שילדים זקוקים גם לאבא וגם לאמא, וכשהם מזהים שאחד מהצדדים משדר להם שהצד השני גורם להם שלילי, הם מפנימים את הכוונה "לנטרל" מהם צד אחד יותר מאת "התוכן" שמועבר להם במילים המשכנעות יותר או פחות. חשוב ששני ההורים ידאגו לא לייחס האחד לשני את פגיעותם של הילדים, אלא להשאיר אותם מחוץ למשחק הזוגי – אבא ואמא הם ההורים הנותנים ביטחון, הם האבא והאמא המסוימים והמיוחדים של הילדים המסוימים והמיוחדים הללו. עדיף לנו "לטעות" בחינוך ילדינו (מה שאנחנו בכל מקרה נעשה), מאשר להעביר מסר לילדים שאבא או אמא הם "לא באמת כאלה שדואגים לכם" או "אבא או אמא גורמים לכם לגדול לא נכון". במקרה כזה, אנחנו מונעים מילדינו את תחושת הביטחון שכל כך חשובה להם ושבחלקה הגדול היא תוצר של ההכרה שיש לנו "זוג הורים דואג ואוהב".
לעתים קרובות "ילדים מאפשרים להוריהם לא לעבוד על הנישואין שלהם", ובעצם בני הזוג עסוקים בהאשמות הדדיות על מה שכל צד "מעולל" לילדים שלו, ומוציאים סביבם אנרגיות רבות, כשמוקד הרעש, הבעיה האמיתית של בני הזוג – הזוגיות שלהם, לא מטופלת. כדאי להימנע מזה, "לשחרר" את הילדים ולהתמודד עם הבעיות שלנו בעצמנו.
כהורים יש לנו אחריות לספק אווירה בטוחה וחיובית בבית על מנת שהאקלים המשפחתי יהיה נוח לצמיחה. זה לא אומר שילדים לא יכולים לראות וויכוחים, זה לא אומר שילדים לא צריכים לראות מריבות - ילדים בריאים רואים גם את זה וגם את זה, הם רואים את זה מתנהל נכון למרות שזה לא נעים. אמנם כשהורים מבינים שבלי קשר למצב הזוגי שלהם יש להם אחריות משותפת על הילדים שלהם, הם צריכים לדאוג "יחד" לכך שהמערכת תהיה מאוזנת.
מתי נכון לשקול גירושין?
אני חושב שהתשובה הכי נכונה לעניין הזה היא, שאפשר לשקול בכל שלב גירושין.
אנשים מתגרשים מסיבות שונות ובמצבים שונים. המלצתי בעניין הזה, לשקול ולעשות צעדים לכיוון גירושין או לכיוון ניסיון חיזוק הקשר באמצעות עזרה חיצונית.
בסופו של דבר ההחלטה לכיוון כל צד גוררת אחריה מחירים והשלכות, וחשוב לעשות זאת ממקום אובייקטיבי יותר, כזה שיעזור לנו לקבל החלטה מחושבת מתוך בחירה ונשיאת אחריות על הצעדים שננקוט.
