לא כל אחד הוא סוקרטס

מאמר המוקדש לעילוי נשמתה של חברתנו היקרה, מרת לאה קלמרסקי ז"ל, שהייתה מטובי המטפלים של מרכז י.נ.ר ואגודת היועצים והמטפלים במשפחה בישראל (ע"ר) – פורסם במגזין "כלים שלובים".

הפילוסוף היווני סוקרטס הסתובב ברחובות אתונה ושם לו כמטרה לעצור אנשים באמצע הדרך ולקרוא תיגר על כל מה שהם חשבו כאמת מוסרית וודאית. הוא פגש את לָכֵס שר הצבא האתונאי, ומי כלכס יכול להגדיר מהו אומץ. ואכן לכס מסביר בביטחון שאומץ במהותו זאת התמסרות והתמדה בשדה הקרב. לכס "יודע", אך סוקרטס לא מקבל את הידיעה הזאת. הוא לא אומר ללכס – "אתה טועה". הוא רק שואל אותו שאלה: ואם חייל מתמסר מאוד בקרב תוך כדי שהוא מזניח את חבריו ומסכן אותם, עדיין זהו אומץ? לכס עונה: לא, ברור שזה לא אומץ.

אז מה זה אומץ? – שאל סוקרטס, והשאיר את בן שיחו עם סתירת ידיעתו הראשונית, אך בלי תשובה. לכס מנסה לענות ושוב סוקרטס מערער. סוקרטס ערער על עמדת "אני יודע". הוא טען שהוא יודע רק דבר אחד באופן ברור, וזאת העובדה שהוא בעצמו "לא יודע". סוקרטס ניסה לומר לאנשי הפוליס האתונאית שאם אתם רוצים להבין יותר אתם חייבים קודם כל לקבל שאינכם יודעים, וככל שאתם מתמחים בתחומכם כך האתגר גדול יותר כי הידיעות שאינן נחקרות מתוך סתירת הראשונות אינן ידיעות אלא הסתרה לידיעות הגבוהות יותר.

סוקרטס נתפס כאיש הזוי במחוזותיו. הוא הואשם כמשחית את הנוער מאחר שערער להם את כל מה שידעו. הוא ביקש מהם לשאול, להסתקרן, וזה איים על הסדר ותקנות השלטון. בסופו של דבר בגיל שבעים הוצא סוקרטס להורג באמצעות שתיית כוס רעל.

אחד מתלמידיו החשובים ביותר – אפלטון, קונן: "איך איבדה אתונה פילוסוף שכזה"?! – אבל הוא למד את הלקח. אפלטון כבר לא הטריד את העוברים ושבים ברחובות העיר, הוא הקים בחורשת אקדמוס את האקדמיה הראשונה (מכאן השם "אקדמיה"), ובעצם צמצם את החקירה לאותם אנשים שמסוגלים לערער ולחקור.

תלמידו של אפלטון – אריסטו, לקח את זה צעד אחד קדימה. הוא כלל לא לימד לאנשים צעירים, הוא טען שעל מנת לפתוח בחקירה, לערער, צריך שיהיו אנשים שמסוגלים לשאת בערעור, שיהיו מסוגלים לשאת בתהליך החקירה, ואלו לא יכולים להיות אנשים שאינם מנוסים. ניסיון נרכש עם למידת העולם ועם בשלות, שבמידה שהיא קיימת,  ניתן לראות אותה רק אצל האנשים המבוגרים יותר.

ללמוד כל כך הרבה ולהבין שאיננו יודעים – ללמוד ולהבין, אבל לגלות שלעולם אנחנו לא מגיעים למיצוי ולחקור עוד ועוד, לגלות עוד שכבה ועוד שכבה, זאת לא תכונה מובנת מאליה. למרבית האנשים זו יכולה להיות תכונה קורצת ונחשקת, הם אפילו ידברו על חשיבותה כל כך הרבה, אך בפועל היא לא באה למימוש שיטתי, כי היא מעלה חרדה, היא משאירה דברים פתוחים, היא מזמינה תמיד עוד למידה, עוד הבנה, עוד בירור וחקירה.

אותם מעטים שכן מסוגלים לשאת את אי הידיעה, אם הם מפנים זאת להבנת נפש האחר, הופכים להיות מטפלים טובים. עבודתם עשויה להיתפס אצל האחרים שאינם מסוגלים לשאת בכך – בחוסר נוחות. לעתים יפטירו מולם – תהיו פשוטים! ובעצם יאמרו להם: "קשה לנו להתבונן על העולם ממקום לא יודע, ממקום סקרן, קשה לנו לגלות שמה שאנחנו יודעים רק מחדד את זה שאיננו יודעים". האמירה הזאת אינה מבטאת קושי אינטלקטואלי, אלא קושי בהבניית העולם, בערעור השליטה שלנו על מה שמתרחש סביבנו, בערעור על כך שאנחנו מבינים את הזולת. כל זה נסדק ובסכנת קריסה כאשר אנחנו מסוגלים להיות בעמדת אי ידיעה.

כשלכס האסטרטג הדגול לא מצליח להגדיר לסוקרטס מהו אומץ, משהו עמוק בהשקפת עולמו נסדק. לכס צריך לבנות מחדש את המושג אומץ, להבנות את עולמו אחרת. זה לא יהיה כל כך פשוט, יש ללמידה החדשה השלכות על דרכו של לכס ועל כל מה שהוא מייצג – זה סותר דרך ומצריך בניה חדשה ממקום לא ברור. לכס חייב להתנער מסוקרטס, הוא חייב לומר משהו שיאפשר לו לא לסתור את מה שקיים. אבל האמת שהוא יכול גם אחרת, הוא יכול להרחיב דעת והתבוננות, לשאת תסכול וחווית אי ידיעה על מנת ליצור משהו חדש.

כשאנחנו מצליחים לעשות את זה, אנחנו יוצרים יצירות חדשות – ברמה האישית, ברמה הזוגית, ברמות שונות של חיינו. אנחנו מצליחים לסדוק את התבניות ומסגרות ההתייחסות הישנות והרגילות שלנו, ולנסות ליצור בריאה חדשה מתוך החוויה של "התוהו ובוהו" שנוצר ברגע שהצלחנו לדעת שאיננו יודעים.

סוקרטס הסתובב ברחובות אתונה, הוא תפס אנשים ב"אגורה" – כיכר השוק האתונאי, הוא ביקש לסתור את מה שהם ידעו על מנת שיפתחו בחקירה. במידה מסוימת הוא כפה את עצמו עליהם, הם לא אהבו את העמדה שאליה דחף אותם סוקרטס, והוא שילם על זה בחייו.

להיות סוקרטס ולהתקבל על ידי האדם שאותו אתה מאתגר זוהי משימה מורכבת שמעטים מצליחים לעמוד בה. היא מצריכה התנגשות יומיומית עם הידיעות שלנו בעצמנו, והכרה בכך שאיננו יודעים, היא מחייבת פיתוחה של היכולת לשאת את אי הידיעה שתפתח פתח לידיעה חדשה שאף היא תתן מקום לערעור. ומצד שני, כשהתהליך מופנה כלפי האחר הוא מחייב המון רגישות, אמפתיה, עדינות הנפש והמחשבה, תוך אבחנה והשתדלות מתמדת להפרדה בין עולמנו הפנימי לעולמו של הזולת.

לא רבים הם הזוכים לעבור תהליך אישי וזוגי מול מטפל שאינו רק מאמץ שאלון בסגנון השאלונים הסוקראטיים, אלא אף נמצא בעמדה סוקראטית – עמדת ה-"לא יודע", אותה עמדה שמאפשרת סקרנות אינסופית כלפי עולמינו הפנימי ועולמם של האחרים שלעולם נתפסים בענינו כ-רק "דומים" לנו אך לא "זהים". ככל שאנו מסתקרנים לגלות את נקודת מבטם ברמות השונות של הנפש כך אנו מאפשרים להם להכיר יותר ויותר את עולמם ולהלך בין שבילי נפשם – לחקור אודתה, לבחור דרך ולהתחייב לבחירה.

אחת מאותם אנשים "לא יודעים" שאני מכיר, היתה לאה קלמרסקי ז"ל. בעשור האחרון זכיתי להכירה והייתי שותף למסעה האישי המרתק והמחכים. זה היה מסע של התבוננות ולמידה משותפת, ובמהלכו חלקנו שעות רבות של שיח נפשי שהיווה מרכיב מעצב חשוב באישיותנו.

לאה היתה מיוחדת ברגישותה וקבלתה את האדם באשר הוא – כי בצלם אלוקים נברא. הייחודיות הזאת משכה אליה אנשים רבים שמצאו אצלה מרחב בטוח וכר נרחב לעבודה של התבוננות וחקירה עצמית – לא פעם היא היתה כתובתם האחרונה של מי שלא מצאו במקומות אחרים את הביטחון והערכה הכנה שהיא היתה מסוגלת לספק בכנות כל כך פשוטה.

אך לא רק רגישותה ייחדה את דמותה המיוחדת. לאה הצטיינה בהתבוננות עצמית. היא פסעה בשבילי חקירת הנפש האישית שלה והנפשות היושבים מולה, והיא עשתה זאת כמעשי אומן – יד אחת אחזה בלב, והשניה מכוונת מעמדה מחשבתית גבוהה המרבה להסתקרן, לחשוב שוב ושוב, לשאול, לערער על הקיים, לחשוף סדקים ולאפשר רקימת חוטים עדינה ויציבה. עמדתה הבסיסית של לאה היתה – "איני יודעת". ולאה למדה המון ומלאת חכמה היתה, אך דווקא מהמקום הזה התחוור לה פעם אחר פעם כי את נפש האדם היא איננה יודעת, וכל ידיעה חדשה היא רק פיסת הבנה במבנה עמוק ורחב לאין שיעור. זה מה שעשה את לאה מטפלת כל כך מיוחדת, זה מה שגרם לזוגות רבים להוריד דמעות של צער ואבל על אבדן יקר כל כך, זה מה שהקשה עלינו – במרכז י.נ.ר ובאגודת היועצים והמטפלים במשפחה בישראל לעכל את הבשורה הקשה הזאת בהסתלקותה הפתאומית של דמות אצילית ורבת זכויות שכל כך חסרה לנו.  

אין ספק שדמותה של לאה קלמרסקי שליוותה אותנו כאחת מעמודי התווך של הייעוץ והעזרה לזוגות, תמשיך עוד ללוות אותנו שנים רבות ובמותה השראתה תשפיע עלינו בעיצוב הדרך עוד יותר מבחייה, כי כך דרכם של צדיקים – גדולים הם במיתתן מבחייהם. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.