א) בתוד"ה האשה כו' דהא גבי יבמה קתני היבמה עכ"ל מהרש"א פליג על מהרש"ל ומהר"ס בהסבר התוס' וביאור מחלוקתם עיין בתוס' בכתובות ב. ד"ה בתולה כו' דנקט שם שני הסברים אמאי קתני בכמה מקומות בה"א א. דהיכא דקאי בקרא כתב ה"א, ב. דבאיש ואשה רגילים לכתוב בה"א, והנה, בתוס' הכא לא הזכיר כלל סברא דרגילות אלא רק סברא דקאי בקרא סבר המהרש"א משום דלכתחילה לא רצה תוס' להזכיר סברא דרגילות ופליג עליה הכא דהא אינה עונה על "היבמה" ומה לנו שנאמרה הא בסברא הראשונה דאמרינן דכל היכא דקאי בקרא כתבינן בה"א מתיישב הכל שפיר גבי "האיש והאשה" ואף גבי "האשה שנתארמלה" (דהיינו האשה המבוררת בפסוק בנישואיה שנתארמלה") וכן ע"ז הדרך ודלא כתוס' בכתובות שהצריך סברא שניה, ורק דהוקשה כעת אחר שנדחק ליישב מעבד עברי דאולי נימא דכ"מ שהוא תחילת פרק קתני בה"א כ"האישה נקנית" "האיש מקדש" משא"כ בעבד עברי שאינו בתחילת פרק כתב בלי ה"א, ע"ז ענה דאינו כן דהא היבמה כתב בה"א אף שאינה בתחילת פרק וע"כ שסברתינו הראשונה דהיכא דקאי בקרא קתני ה"א מוכרחת היא.
אולם המהרש"ל והמהר"ם סברי דמה שהזכיר תוס' הכא סברא דהיכא דקאי בקרא קתני בה"א עדיין אין זה אומר דפליג על הסברא השניה דרגילות, דהכא נקט פי' אחד וזהו אף הפי' הראשון בתוס' בכתובות ולא הוצרך לפי' השני שם ואולי שניהם אמת, אלא דאחר שהקשה מעבד עברי והוצרך להרחיב סברתו ולומר דלא סגי היכא דקתני בקרא אלא היכא דמבורר בקרא, הוקשה לו דלמה נידחק בהאי סברא נימא סברא שניה דרגילות באיש ואשה לכתוב בה"א משא"כ בעבד עברי וע"ז ענה דסברא זו לא תועיל דהרי לא תענה על מאי דקתני "היבמה" וא"כ נצטרך בהכרח להשתמש בסברא דהיכא דקתני בקרא ולהרחיבה להיכא דמבוררת בקרא, ומכיוון שסברא זו הכרחית היא ואף עונה בשופי על "האיש והאשה" הרי שסברא הראשונה דרגילות לכתוב ה"א באיש ואשה מיותרת היא ובדוקא לא נקט לה תוס' לעיל דלא סבר לה, (אבל כל זה יתברר רק אחרי הקושיא מעבד עברי, וכמבואר) אלא דמעתה יקשה "מהאשה שנתארמלה" הא לא מבוררת בקרא ומדוע נכתב בה"א כאן נדחק המהר"ס לפרש אליבא דתוס' שאחר שמצינו לתוס' פעם אחת בקרא איש ואשה שונה בכל איש ואשה בה"א ולא רצה לפרש כמהרש"א דקאי על האשה המבוררת בפסוק בנישואיה אם נתארמלה, ונראה לשיטתו משום דקשיא מ"האיש מדיר את בנו בנזיר" דמילא גבי "האשה שנתארמלה" וכן "האשה שהלכה" דהיא האשה הנשואה המבוררת בקרא וכו' אבל בהאיש מדיר את בנו הרי קאי על בנו ולא עליו עצמו ומדוע נכתב בה"א שעליו דברה תורה ולא על נזירות בנו, רק דלשיטת המהרש"א י"ל דהאיש שבו נאמרה מצות נזירות מצווה נמי לחנך את בנו במצוה זו שנצטווה, ומשום כך קתני בה"א דקאי על האיש עצמו המצווה בנזירות וק"ל.
ב) בתוד"ה בפרוטה כו' ואם מקני בקרקע ליבעי מיטב כו' החזו"א סי' קמח כ' יש לעיין הא בנזקין אי לית ליה אלא זיבורית א"צ למטרח ולזבוני ולמיהב ליה כסף או מיטב, אלמא דשוה כסף אפי' זיבורית הוי ככסף, אלא דחייבתו תורה בתשלומי מיטב, היכי דאית ליה ולא שייך למיטב ע"ע מנזקין ע"כ, ונ' בדברי תוס' דעשו ילפותא דאי מעבד עברי הו"א דבנזיקין דדרשינן מיטב מסתמא דרשינן בהכל מיטב ולחומרא ואף בכסף לא יהני שוה כסף, אבל אי כ' בנזיקין הו"א כיון שהחמירה תורה דיהא מיטב, ויתכן שמיטב שלו נמצא בשוה כסף כתבה דין מיוחד שיהא שוה כסף ככסף, ואמנם אם יהיה לו רק זיבורית אין משתנה דין זה המדבר על אופן תשלום נזיקין ונולד משום דין אחר דמיטב וע"כ אי נילף ע"ע מיניה שיהא שו"כ ככסף נימא נמי שיהא דין מיטב משום דדין זה יתחדש רק היכא שיש תשלומי מיטב ונגרר למצב שלא יהיה לו במציאות מיטב דלא נחלק בזה בין היכא דיש לו לבין היכא דלית ליה אבל במקום שאין כלל דין של מיטב א"כ לא יתחיל בכלל אפשרות התורה לשו"כ ככסף, כך נראה לפו"ר
בא"ד והא דאיצטריך קרא לפדיה"ב והקדש כו' עיין מש"כ הר"ן לשיטות דקרקע אינה קונה בקידושין וע"ע מה שהק' מדברי הרשב"א בתשובות סי' אלף רכו דסתר למש"כ בסי' תר, וע"נ בהגהות שם.
ג) בתוד"ה בש"א בדינר כו' בתוס' הרא"ש הסביר הקו' דאי קיבלה קידושין מאחר ומת הראשון, ובהגהות ר"ש טויבש כ' דאף בלא מת איכא חומרא בחד צד כגון דבא עליה הראשון אחר קידושי שני דלב"ש אסורה על הראשון דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל משא"כ לב"ה היא אשת הראשון עיי"ש בדבריהם, ומש"כ נמי הפנ"י והעצמו"י.
ד) בתוד"ה משום כו' א"נ בשטר נמי אשכחן לשון קניין דכתיב ואקח את ספר המקנה כו' המהרש"א כ' מיהו לא מצי למימר משום דקבעי למתני שטר כו' וגמר קיחה קיחה מואקח את ספר המקנה דלהך מלתא לא נתקבלה ג"ש דקיחה קיחה ומהאי טעמא כו' עייש, ועיין מה שישבו על מה שכ' הרמב"ם פ"א מאישות הל' ב דביאה ושטר מן התורה הם וכסף הוא מדברי סופרים וצווחו עליה הראב"ד ונוש"כ, ובערוך לנר יבמות צ: כ' דאף דכסף נלמד מקיחה קיחה והיא גזירה שוה והוי מי"ג מדות דהם הללמ"מ קרא לו הרמב"ם מדברי סופרים דבכ"א חז"ל דרשוהו משא"כ בביאה, ובשטר נמי רצה הרמב"ם לכתוב דהוא מדברי סופרים אלמלא ראה הסוגיא הכא בקי' ט. ועוד בזה עיי"ש באורך.