דברים אחדים במ"ש בהידור מצוה עד שליש במצוה ט:
תרשים זרימה
א. אמר ר' זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה וכו' במערבא אמרי משמיה דרבי זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משלך הקב"ה – וביארו נ' פשוט דלשנ"ק סברא דהידור מוה הנלמד [שבת קלג:] מקרא דזה אלי ואנוהו הוא דוקא עד שליש במצוה, ובמערבא סברי דככל שיוסיף אדם הידור על הידורו מקיים יותר "זה אלי ואנוהו" ומה שאמר ר' זירא עד שליש היינו דיותר משיעור זה הוא משל הקב"ה וכדפירש"י "מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו" ובפשוטו הוא כדברי תוס' שכ' "אוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, ויש לעיין במאי פליגי הנך תרי לישני.
עוד יש לעיין אמאי לא נקט רש"י לשון הפשוט דקיי"ל וכדכ' תוס' "אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב" וכן נ' להק' לכאו' מהא דקיי"ל אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן וכו' ואלו הן וכו' ולא מנינן הידור מצוה, ואשר היה נראה לומר דנקטי' דוקא מצוות פרטיות ככיבוד אב ואם, וגמילות חסדים וכו' שהמצוה ללא השקעה בהידורה היא מביאתו שיקבל חלקו בעוה"ז ובעוה"ב, אבל הידור מוה דנוגגע בכלליות לכל המצוות באופן שהידר יותר משליש לא נקט לה.
ב. קידושין מ. אלו דבריםש אםד עושה אותן אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב ואלו הן כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולן וכו' ואקשי' משילוח הקן דכתיב "למען ייטב לך והארכת ימים, ותי' הגמ' דנקטי' רק מצוות דאקרי בהו "צדיק טוב" היינו טוב לשמים וטוב לבריות וטעמא איתא הרא"ש ריש מס' פאה דחפץ הקב"ה במצות שבין אדם לחבירו יותר ממצות שבין אדם למקום, ומה שבתלמוד תורה הוי טוב לבריות כ' בס' נפש החיים הביאו בקוה"ע דכמו שתחילת בריאת העולם היתה בשביל התורה ואם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, אף קיום הבריאה תליא בכל רגע בלימוד התורה ואם רגע אחד יפסק לימוד תורה לא תהיה לבריאה כולה זכות קיום ח"ו נמצא הלומד מטיב לבריאה כולה ומי איכא טוב לבריות יותר מזה.
ועיי"ש בר"א [קוה"ע יבמות סי' ז' סק"ז] דהק' למה שפירש הרא"ש טעמא דהקב"ה חפץ במצות שבין אדם לחבירו יותר מממצות שבין אדם למקום, דלפ"ז משמע דחמירי טפי מצות שבין אדם לחבירו ממצות שבין אדם למקום ומשו"ה חפץ בהם הקב"ה טפי ממצוות שבין אדם למקום, והנה ע"ז יש להק' ממקומות רבים בש"ס דמצות שבין אדם למקום חמירי טפי [כן עיין פ' מי שמתו כ. למה שהק' שם הגמ' דליגמר מוהתעלמת דכבוד הבריות דוחה מצוה דאורייתא ותי' ממונא קיל מאיסורא, ופירש"י מצות בין אדם למקום חמירא טפי] ועיי"ש מה שכ' לת'.
ונראה ליישבו דלא סתרי, הא דחפץ הקב"ה במצות שבין אדם לחבירו טפי ממצות שבין אדם למקום כיון דאית בהו תרתי, מצות שבין אדם לחבירו ומצות שבין אדם למקום ומשו"ה חפץ בהם יותר וכמש"כ שם לשיטתיה דהרא"ש, משא"כ מצות שבין אדם למקום חמירי טפי ומשום דכמו דמצינו שהחמירה תורה בגנב טפי מגזלן, ה"ה הרא החמיר התורה במצות שבין אדם למקום טפי דהעובר עליהם הרי הוא מחלל שמו יתברך דבמעשיו מוכיח את אי יראתו מהמקום כגנב זה המפחד מהבריות ואינו מפחד מקוב"ה, אבל במצות שבין אדם לחבירו אמנם נגרר ע"י מעשיו אף עבירה שבין אדם למקום אך מאי דעביד הוא משום דאינו רוצה בטובתו של חבירו ואף מעשהו מוכיח כן ומשו"ה קיל מאיסורא ואע"ג דחפץ בו הקב"ה יותר דבקיומו איכא גם בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום.
ג. השתא מתבאר נמי מאי דלא נקטי' בין אלו דברים דאדם עושה וכו' האי דהידור מצוה יותר משליש כמו דלא נקטי' לשילוח הקן דאינן מצות שבין אדם למקום ובין אדם לבריות אית בהו, ואף שאליבא דאמת גם בהם אמרי' דאוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב וכדכ' תוס', ומו"ר הגר"ע פרישמן שליט"א רצ"ל דאולי יהא זה טעמא דרש"י לא ניחא ליה לשון הפשוט דתוס' משום דהגדרה זו נאמרה בגמ' בקידושין לאלו דאית בהו תרתי בין אדם למקום ובין אדם לבריות ולכן שינה הלשון וכנ"ל.
ד. [עיי"ש בגמ' קידושין לט: שיטת ר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ו"למען יאריכון ימיך" ו"למען ייטב לך" איירי בעולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך ולפ"ז כ' מהרש"א מ. דלכאו' מתני' דאלו דברים וכו' דמקורה בריש מס' פאה לא אזלא כר' יעקב דסבר אפי' בכיבוד אב ואם לא מקבל שכרו בעוה"ז וע"כ מאי דאמרי' במתני' הוא לעינן "שקולה ומכרעת" דאי אית ליה זכויות וחובות מחצה על מחצה, ובמחצה דזכויות אית ביה אחת מאלו מכרעתו לכף זכות ומחשיב כרוב זכויות אף שלא עשה עוד מצוה, ומה דאקשי' משלוח הקן הוא דכמו בכל הני מצות דפירט והוו בכלל אלו הדברים וטעמא איכא בגמ' דכפל בהם הגתוב אף זה כפל בו הכתוב "למען ייטב לך והארכת" ויהא נמי "שקולה מכרעת" מדוע לא מנאה וע"ז תי' שהגמ' דשילוח הקן אינו טוב לשמים וטוב לבריות.
המתבאר מזה דסוגיין ב"ק ט: לא אזלא לאיבא דר' יעקב דאנן איירי בהידור מצוה ובכל המצוות ושאני משלוח הקן דאית ביה כפל לשון ומן הדין נמי תהוי כדברים שדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב משא"כ בכל המצוות בהידור יותר משליש דלא שייך בהו שקולה ומכרעת א"כ לא תהא מדברים שאוכל פירותיהן בעוה"ז וכו' ובאמת שראיתי למהרש"ל שכ' אליבא דתוס' התם [בשבת קכז.] דלשיטתיה פליגא מתני' א"ר יעקב ועיי"ש מה שכ' בזה.
ולפ"ז י"ל דזהו מה דנח' תרי לישני בר' זירא דלישנ"ק אזלא אף כר' יעקב דשכר בהאי עלמא ליכא ולא שייך למימר דיותר משליש יהא נפק"מ דיקבל שכרו בעוה"ז ומשו"ה ע"כ מאי דאמרי' עד שליש הוא שיעור זה אלי ואנוהו ולא יותר מכך, משא"כ במערבא סברי כשיטת הגמ' התם מ. דשכר מצוה בהאי עלמא איכא ומשו"ה נקטה בהידור מצוה דככל דיהדר מיקרי זה אלי ואנוהו ומה דאמרו עד שליש היינו דיותר מכך נכלל בדברים שאוכל פירותיהן וכו' ומה דלא נקטי לה במס' פאה בכלל אלו הדברים משום דהתם מנינו דוקא טוב לשמים וטוב לבריות. ע"כ.