בד"ה האב זכאי כו' בירושלמי כתובות פ'ד ה"ו כ' ניחא הא דכתב בכסף ובשטר האב זכאי, בביאה, תיפתר כשא"ל לכשתקנה לי בתך בביאה יהיה לך כסף זה ע"כ, וברש"י הכא כ' דהזכות דיש לאב בכסף שיהיה שלו, ובשטר שהוא מקבלו, ובביאה שמוסרה לביאה על כרחה לשם קידושין בעודה נערה, ותוס' כ' מפרש בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנין לו שכר לקדש בביאה, ודבריו בביאה הם לא כד"כ רש"י דזכותו היא מה שמוסרה גרידא, ואמנם לא כ' תוס' טעמא דשטר ואפש"ל זכותו בשתי דרכים א. כדנקט שם בירושלמי דבשטר אית ליה זכותה דלצור ע"פ צלוחיתו ב. כל מה שפי' תוס' הוא דוקא גבי ביאה מאחר ולית ליה שום ממשות בקנין זה וע"כ הק' מאי זכות איכא, אבל בשטר אף דהוא פחות משו"פ, עצם זה שהוא מקבל משהו ביד ולא אחר, אף דאין כאן הנאה גופנית או ממונית מ"מ אית ליה זכות ממשות הקנין בעלמא, ובהנך תרי טעמי איכא נפקמינא דאי נימא דבשטר לפי תוס' זכותו הוא לצור ע'פ צלוחיתו, י"ל דפליגי רש"י ותוס' בין בשטר בין בביאה דלתוס' כדי שיקרא "זכות" בעינן זכות ממונית או לצור ע"פ צלוחיתו או שכר בעד מסירה לביאה, משא"כ לרש"י אין הזכות תליא ברווח ממוני אלא או במה שמקבל השטר בידו שזוהי זכות קבלת ממשות הקנין בידו או כח דאית ליה מה שמוסרה לביאה דאף דאין זה ממון אבל יש בזה זכות בכוחו, אבל אי נימא כהסבר השני שאמרנו בזכות השטר לתוס' י"ל דלתרוויהו בשטר לא בעינן זכות ממונית אלא מה שנקיט שטרא בידיה נקרא דאית ליה זכות ממשית שאין לאחר, וכל מה ששאל תוס' הוא דוקא לגבי ביאה דכאן לא נקיט בידיה כלום ומה זכות איכא, ומה שיש לו כח למוסרה לביאה דנקט ביה רש"י דזהו זכותו, פליג תוס' וסבר כיון סוף סוף לית ליה בידיה ממשות הקנין לא מקרי זכאי בכך, ולכן פי' כדאמרינן בירושלמי דזכותו הוא בשטר שנותנים לו לקדש בביאה, ואף שלכאו' אין כאן זכות בעצם הקנין דביאה י"ל מש"כ הריטב"א דקמ"ל מדברי הירושלמי דכי היכי דזכי ליה רחמנא לאב קידושין גופייהו זכי ליה מאי דאתי מחמתיה, והיינו כדפי' בברכ"ש דהאב זכאי בגוף בתו לקידושין ולפ'ז כל מה דאתי מחמת זה נקרא הקנין עצמו וה"ה כאשר מקבל שכר עבור קידושי הביאה הר"ז זכות הביאה עצמה.
אמנם סברא זו שאמרנו דכאשר אית ליה ממשית הקנין כשטר דאע'פ שאינו שו"פ ולית ליה הנאה ממונית או גופנית כיון דנקיט ליה הקנין בידיה מקרי זכות בהכי, יש לדקדק במאירי דלא סבר לה, דכ' בביאור זכותיה דאב בכסף ר"ל כסף קידושיה והוא שלו, וכן בשטר לצור ע"פ צלוחיתו, ובביאה ר"ל שנותן לו מתנה שישאהו בתו ויקדשה בביאה, או שמוסרה לו לקדשה בביאה בלא דמים, ואף דכ' דבביאה אפשר בלא דמים והיינו דלית ליה זכות ממונית לא כ' ליה בשטר אלא משום לצור ע"פ צלוחיתו, ונ' דסבר דמה שאית ליה ממשות השטר בידיה אין זה מקרי זכות ודלא כרש"י דכ' דזכותו הוא במה שמקבל השטר בידיה ואף אי לא נימא לצור ע"פ צלוחיתו, אבל בביאה אף שאין לו ממשות הקנין בידיה מה שיש לו כח למוסרה לביאה זה עושהו זכאי טובא, ובהגדרת דבריהם י"ל דרש"י סבר דזכות נקרא כל מה ששייך באדם זה ולא באחר אף אם אין הנאה ממונית או גופנית ומשו"כ בשטר סבר דסגי בכך דהוא נקיט ליה להאי קנין בידיה ולא אחר זהו זכות ואף בביאה מה דאית ליה כח למסרה זה הוי נמי זכות, אבל המאירי סבר דזה שלאדם זה איכא בידיה חספא דאינה שוה פרוטה ואין בה הנאת גוף אין זה נקרא דאית ליה זכות דמה שאחר לא מחזיק בהאי חםפא אין עושה אותך זכאי, אלא בעינן שיהא לו תוספת או ממונית להדיא כלצור ע'פ צלוחיתו או תוספת בכח וי"ל לדברי המאירי דמה שיכול למסרה לביאה בדמים הוא כוחו דאית ליה בה יותר מעלמא ומכח זה יכול למוסרה אף בלא דמים וזה נקרא זכות דהוסיף על ממונו או על כוחו דהוי כהוספת ממון משום שיכול ע"י כח זה להוסיף על ממונו ואין הכונה בטעמא דבכוחו למוסרה לביאה דזהו סתם זכות אישור על קידושיה בביאה, אלא דכח הוא להקרא זכות ככסף וכמבואר ועפ"ז יש לבאר נמי שיטת תו'ס די"ל בסברתו דעכ"פ אין אנו מסתכלים אלא במה באית ליה בידיה בפועל ולפ"ז נקבע אי זכאי או לא, ואי נימא דבשטר סבר תו"ס טעמו משום לצור ע'פ צלוחיתו י"ל כדאמרינן דבעינן דאית ליה בידיה ממונא ובשטר זהו הלצור ובביאה השכר שקיבל עבור מה שמסרה לביאה, ואי נימא דבשטר סבר כרש"י דמה שמחזיק ביד ממשות הקנין הוא ולא אחר זהו זכאותו, סבר בביאה דכיון דלא נקיט ליה בידיה בפועל שום דבר שיראה לנו על זכותו ע"כ דאיירי בקבל שכר, דבמה שיש בכוחו אינו עושהו זכאי דהא לא נקיט בידיה ממשות הקנין כשטר.
ונמצא דבסברת כח בקידושין דנקט לה נמי התוס' רא"ש, ומשום הכי מקרי האב זכאי בקדושי בתו פליגי הנך ראשונים, לרש"י- אין לנו צורך להגיע לסברת כח כממון, למאירי- כח הוי כממון ומשו"ה מהני, ולתוס'- בין כך ובין כך אינה תועיל להקרא זכאי, אמנם, על מאי דאמרינן לתוס' לחד צד דזכאי מקרי רק אי איכא זכות ממונית יש להק' מש"כ המקנה ממה דחשיב התם בירושלמי זכות האב בהפרת נדריה והתם אי"ז ממון אלא איסורא מיהו כ' שם דלפי מש"כ תוס' ב"ק פז. ד"ה א"ל דאי יש בה מומין חשיב כמופחתת לעניון קידושין, י"ל דהפרת נדרים נמי מחשיב ממון דכיון דאית ליה נדרים הוי מופחתת לענין קידושין ומשו"ה מקרי דזכי ביה האב.