קודם שסליגמן (Seligman, 1975, 1994) החל לעסוק בפסיכולוגיה חיובית הוא עסק בתופעת הייאוש בעקבות כישלון.

ניסיונו הידוע בכלבים על מנת לבדוק את המושג חוסר אונים נרכש שהוצע על ידו, העלה שכלבים שהרגישו זרם חשמלי והאמינו על בסיס חוויותיהם הקודמות שלא יוכלו להימלט מכך, בשלב מסוים אינם מנסים כלל לברוח וסובלים את כאבי הזרם גם כאשר יוכלו לחמוק ממנו אם רק ינסו שוב.

בני אדם לעניין זה אינם שונים, כאשר הם חווים חוויות של כישלון באופן חוזר ונשנה הם לומדים להיות פאסיביים ופאסימיים.

יחד עם זאת, סליגמן גילה בניסוייו, שחוסר האונים הנרכש לא היה משותף לכל הכלבים, והיו אחדים מהם שלא התייאשו בעקבות חווית הכישלון, המשיכו במאמציהם להימלט מהזרם החשמלי והצליחו.

ניסויים אלו, מראים כי חווית כישלון חוזרת ונשנה עשויה לגרום לרמת שאיפה נמוכה ביחס לתחום שבו הפרט נכשל, ובעצם הפחד מכישלון נוסף עלול להשפיע על ביצועי הילד באופנים שונים, ולעצב מפת שאיפה לא מציאותית.

מצד שני, חווית כישלון היא מרכיב הכרחי בבניית מפת הכישלונות וההצלחות ועיצוב רמת השאיפה של הפרט (2010 Ziv & Ziv).