פסיכואנליזה היא תיאוריית אישיות, שיטת חקירה ושיטת טיפול, המבוססת על תגליותיו של זיגמונד פרויד ועל תרומותיהם של ממשיכיו. החשיבה הפסיכואנליטית מיושמת מזה כמאה ועשרים שנה בתחומי ידע רבים ומתפתחת בכיוונים שונים. במוקד תפישת האדם של הפסיכואנליזה עומד הגילוי של הלא-מודע בחיי הנפש. התפתחות האדם מלידתו ובמהלך חייו מעוצבת על ידי יצריו, כוחותיו הפנימיים ויחסיו העמוקים עם הדמויות המשמעותיות בחייו. עולמו הפנימי של האדם, שנוצר דרך יחסי גומלין אלה, הוא המפתח להבנת החוויה כמו גם ההתנהגות האנושית על עושרה, מורכבותה וסבלה. הטיפול הפסיכואנליטי מסייע לאדם להתוודע לתהליכים ולתכנים לא מודעים שהם בבחינת שותפים סמויים בעיצוב אישיותו והעדפותיו, מחשבותיו, רגשותיו והתנהגותו. בכוחו לעזור לאדם להבין את המקורות של משאלותיו וחרדותיו, להקל על סבלו ולאפשר לו להגיע למיצוי טוב יותר של הפוטנציאל היצירתי והחוויתי בחייו וביחסיו הבינאישיים.
למרות הגיוון והשונות המאפיינים את הטיפול הפסיכואנליטי, כפי שהוא מיושם בילדים, במתבגרים ובמבוגרים, ניתן לתאר מספר מאפיינים המייחדים גישה טיפולית זו. הטיפול הפסיכואנליטי, כמו כל גישה טיפולית, שואף להביא להקלת סבלו של המטופל, אבל מבחין בין סימני המצוקה הנפשית לבין שורשיה ורואה את ייעודו בשינוי מקורות הסבל. מקורות הסבל הם בדרך כלל בלתי מודעים ושונים מהתלונות המודעות שמביאות את הסובל לטיפול. משום כך, הטיפול נוטה להיות ממושך, אינטנסיבי ומעמיק. האינטנסיביות מתבטאת בתדירות הגבוהה של הפגישות הטיפוליות (בין שלוש לחמש פגישות שבועיות). ההעמקה כרוכה במתן דרור למחשבותיו והתבטאותו של המטופל, בעידוד לומר כל שעולה בדעתו, בניתוח חלומותיו ודמיונותיו, ובאפשרות להעלאת תכנים שבדרך כלל אינם חלק מן השיח המודע והנשלט. המצב הטיפולי, המאופיין בכך שהמטופל שוכב על ספה והמטפל נמצא מחוץ לשדה הראיה שלו, תורם אף הוא להעצמת אפשרויות אלה. למגוון היחסים המתפתחים בין המטופל והמטפל יש חשיבות מרכזית בהבנת הרבדים הרגשיים והבלתי מודעים שהמטופל מביא עמו מהתנסויות חייו.
כיום, מרבית הפונים לטיפול אינם פונים לפסיכואנליזה, אך אלמנטים פסיכואנליטיים רבים עדיין מהווים בסיס לרבים מסוגי הטיפולים הפסיכו תרפויטיים.
