בשנת 1905 שר החוץ הצרפתי ביקש מהפסיכולוג אלפרד בינה (Alfred Binet) שיצור מבחן שיאפשר לזהות ילדים שמתקשים במערכת החינוך על מנת לשלבם בחינוך מיוחד. באותם ימים לא היו מבחני משכל, והיה צורך ליצור יש מאין, בינה עבד יסודי כדי להגיע למבחן שמצליח למדוד יכולת שכלית של ילדים.

בינה טען, שהאינטליגנציה (או בעצם המשכל), היא תכונה אחת כללית שמתבטאת בכל התחומים. כלומר, מי שיש לו את היכולת הכללית במידה גבוהה הוא יהיה טוב בחשבון, בספרות, ובכל התחומים האחרים. אין חלוקה אצל בינה ליכולות שונות בתחומים שונים, אלא כאמור, יכולת אחת שבאה לידי ביטוי בכל התחומים.

בינה גם ראה שמהלך שלבי התפתחות המשכל דומה אצל כל הילדים,  וההבדלים הם בקצב ולא בסדר ההתפתחות.

כמו"כ בינה מניח שלא כולם מגיעים לרמה הגבוהה של רמת המשכל. אגב, אילו כולם היו מגיעים בסופו של דבר לאותה רמת משכל, מבחני המשכל היו בעלי משמעות פחותה מאוד, משום שבכל מקרה בגיל 16 כולם היו באותה רמת משכל.

כיצד מודדים את רמת המשכל לפי בינה?

מבנה המבחן: סולם של 30 מטלות בדרגת קושי עולה, הבודק לאיזה שלב יכול הנבדק 'לטפס'.

סולם של 30 מטלות: בינה יצר מבחן ובו 30 מטלות (שאלות). השאלות היו בסוגי תחומים שונים כי הלא כך טען בינה שהיכולת היא כללית והביטוי יהיה בתחומים שונים. לכן הוא שאל שאלות בחשבון, ושאלות במציאת יוצא דופן בתוך קבוצה של דברים (למשל, מה יוצא דופן בתוך הקבוצה של: חיתול, מוצץ, בקבוק, כביש), כמו"כ שאלות של שיפוט, למשל: "אתה רוצה לשתות מים ולא מוצא כוס, מה אתה עושה?" – בכך אנחנו בודקים כיצד ילדים מתמודדים במצבים שונים המצריכים שיקול דעת.

כך בנה בינה בסה"כ שלושים שאלות שמקיפות תחומים שונים. 

בדרגת קושי עולה: בינה שאל שאלה מאה ילדים בגיל 4, למשל, כמה זה 2+2. אם 10% מהילדים ידעו לענות והשאר לא ענו, שאלה זו קוטלגה כשאלה קשה לגילאי 4. אם ענו על השאלה 100% מגילאי 4, זאת שאלה קלה מידיי לגילאי 4. אם 75% מהילדים ענו על השאלה, זה אומר שרוב הילדים בני 4 יודעים את התשובה על השאלה הזאת, ועל כן, זאת שאלה שיכולה להתאים לגילאי 4.

באותה מידה ישנן סדרות של שאלות לגיל 3, לגיל 5, לגיל 6 ולייתר גילאי הילדים.

הבודק לאיזה שלב יכול הנבדק לטפס:  על מנת להבין את צורת הבדיקה של בינה, נקדים להביא את התפלגות הנורמאליות של המשכל, כפי שנראה בעקומת גאוס הבאה:

100 = ממוצע (סטיית תקן 15).

85 ומטה = מתחת לממוצע.

115 ומעלה = מעל הממוצע.

בינה חילק את גיל הילד לגיל כרונולוגי, וגיל שכלי. לצורך העניין ניקח שלושה ילדים בני ארבע, נציב לידם את מבנה המבחן, ונראה כיצד קובע בינה את רמת ה- IQ  של הילדים.

אחרי שקבענו את הגיל שכלי של הילד, לוקחים את הגיל השכלי, מחלקים אותו בגיל הכרונולוגי, ומכפילים במאה, יוצא רמת ה- IQ  של הנבדק.

יוצא אם כך שרמת ה-IQ  של יוסי היא: 75 – זהו ציון מתחת לממוצע בהתפלגות המשכל כפי שראינו בעקומת גאוס. זה גם הגיוני, יוסי בן 4 אבל גילו השכלי כפי שהביא לידי ביטוי במבחן בינה הוא כגיל 3.

באותה שיטה, כשנבדוק את שרית ואת דוד, נמצא ששרית קיבלה ציון IQ  = 100, והיא כממוצע. ודוד שענה לשאלות גיל 6, קיבל ציון 150 שזהו IQ  מעל הממוצע.

חשוב לדעת

• מבחן בינה לא משקף חוזק בתחומים שונים – בשנת 1905 לא יכולנו לדעת באלו תחומים הילד שקיבל ציון IQ מתחת לממוצע חלש יותר ואלו הוא חזק. המבחן נתן לנו רמה כללית. יש בזה חיסרון גדול בפרספקטיבה של היום, מאחר ואותו ילד עם מנת משכל 75 שהופנה לחינוך מיוחד, יתכן ולא היה צריך להיות תחת קטגוריה של פיגור שכלי, כי אולי הקושי שלו נבע מבעיית שפה או מקשיי למידה ולא מפיגור שכלי. אך את זה, לא היה ניתן לדעת באותן שנים.
• מבחן בינה לא נהוג כיום – כיום לא נהוג להשתמש במבחני בינה, אנחנו לומדים את תהליך המבחן באופן תיאורטי, על מנת להבין את המשמעות של המבחנים של משכל ומדידת משכל.
• המבחן נותן אינדיקציה ראשונית – בכל מקרה, מבחן בינה נותן לנו אינדיקציה ראשונית בלבד שקיימת איזו שהיא בעיה, ויש לבדוק באבחונים והתאמות שונות את שתי הקבוצות שנמצאות מחוץ לממוצע, הקבוצה מעל הממוצע כמו דוד שקיבל מנת משכל 150 שעשוי להשתעמם בכיתה, ובפרט להתחקות אחר הבעיות של יוסי שקיבל מנת משכל 75 על מנת שנבין יותר את קשייו ונוכל לעזור לו בהתאם.
• הוא מתאים רק לילדים – מבחן בינה מתאים רק לילדים, מאחר והוא נבנה על הבדלים בין הגילאים. הבדלים אלו ניכרים בגילאים קטנים, ואין כל כך הרבה משמעות להבדלים בין גיל 17 לגיל 18.