באחד הגלגולים שבהם ניסה זיגמונד פרויד להמחיש את האופן שבו הנפש בנויה, הוא הגה את המודל הטופוגרפי שהציע כי הנפש בנויה משלושה רבדים מרכזיים: המודע, הלא מודע, והסמוך למודע. בכל אחד מהרבדים הללו עשויים להימצא רגשות, מחשבות ומשאלות, והם גם נעים בין הרבדים השונים.
הלא מודע, זה הרובד שמכיל את כל אותם רגשות, מחשבות, זכרונות ומשאלות, שהאדם לא מסוגל לייחס לעצמו, באמצעות מנגנונים נפשיים שונים מודחקים התכנים הללו ומועברים מהמודע אל הלא מודע, כך שהם לא מהווים איום על האדם. פרויד טען, שלמרות שהתכנים הללו נמצאים בלא מודע ואינם מאיימים על תפיסתו העצמית של האדם, הם עדיין ממשיכים להשפיע על ההתנהגות שלנו באופן לא מודע, והם גם אחראיים לתסמינים, פגיעות וקשיים בתפקוד. התכנים הלא מודעים – הדחפים היצריים והתוקפניים, הפנטזיות וכל התכנים שעברו הדחקה מהמודע ללא מודע – יעלו ויצופו בעוד דרכים עקיפות כמו בחלום, בפנטזיה, במעשי כשל של פליטות לשון וקולמוס ועוד.
