על פי פרויד, מאז שהאדם נולד הוא בעימות עם הסביבה. בני האדם נתפסים כמכוונים לרדיפת תענוגות, להפקרות, ולהתנהלות חייתית. בהיותם כאלה, הם מסכנים את סביבתם הדורשת שליטה ואיפוק. המשימות העומדות בפני האדם בתקופת ילדותו, מכוונות להפיכת האדם מישות חייתית לישות מתורבתת ומקובלת חברתית. מה שמניע את האדם על פי פרויד במגעיו עם העולם, זה הדחף, אותו הוא מבקש למלא מול דרישות המציאות.
תיאוריות יחסי אובייקט, התחילו מטענתה של מלאני קליין, שהתינוק נולד עם מוכנות לאינטראקציה עם סביבתו אשר אינה ממוקדת רק בסיפוק הדחף אלא גם בעיצוב נפשו של התינוק באמצעות מגעיו עם אובייקטים, – דמויות משמעותיות המהוות מושא לפנטזיות, דחפים, משאלות, השלכות והפנמות.
אובייקט הוא מבנה תיאורטי פנימי. הוא דימוי, ייצוג, של עצמי בתוך קשר. לכל אדם יש אוביקט – גם אם לא היו הורים בסביבה, היו דמויות אחרות שטיפלו בו, כמו סבתא, מטפלת וכדו', ועצם הנוכחות של הדמות המטפלת אפשרה להטמיע פנימה היבטים של אחרות ויחסי גומלין עמה. ולכן אין אדם שאין לו אובייקט, אמנם האובייקט יכול להיות מפוצל, טוב, רע, חלקי, שלם, וכך האובייקט יכול להיחוות בצורות שונות.
על פי התיאורטיקנים מתיאוריות יחסי אובייקט, אותן דמויות משמעותיות והקשר איתם מגדירים את התמונה הפנימית שהאדם מחזיק על קשרים בין אישיים ועל החוויה הרגשית הנלווית להם. מאפיינים מהתמונה הזאת צובעים ומלווים את מרבית החוויות הבין אישיות בחיים, וחלק מאותם מאפיינים מתעוררים מול דמויות מסוימות כמו דמויות סמכות, קבוצת השווים, נשים, גברים ועוד.
הבנת האופן בו מתעצבים יחסי אובייקט משתנה בזרמים התיאורטיים השונים. קליין הדגישה כי יחסי האובייקט מתעצבים בעיקר באמצעות מה שנחווה ומה שהופנם, ולאו דווקא באמצעות מה שקרה בפועל. אחרים התנגדו לדגש של קליין על עולם הפנטזיה והדגישו שיחסי האובייקט מתעצבים על בסיס חווייתו של התינוק והילד את התנסויותיו המציאותיות עם אובייקטים ממשיים, ולא על התנסויות בפנטזיה.
התפיסה של יחסי אובייקט, הניעה את העבודה הקלינית מפסיכולוגיה של אדם אחד שמתמקדת בדחפים ובאופן סיפוקם, לפסיכולוגיה של שני אנשים שמתמקדת ביחסים. בהתאם לכך, תפיסת הקשר הטיפולי, מטרות הטיפול וסוגיות כמו העברה, העברה נגדית, קיבלו התייחסות שונה מהותית מהתפיסה הפסיכואנליטית הקודמת.
