כאשר ניסה זיגמוינד פרויד לתאר ולהמשיג את מבנה הנפש, הוא ניסח בשלב יחסית מוקדם את המודל הטופוגרפי. הוא דימה את רמות המודעות בנפש, לרמות קרקע שונות – יש את השכבות העליונות, ויש שכבות מתחתיהן – רבדים רבדים, וכשם שמפה טופוגרפית היא מפה המתארת את תבליט השטח, ומתייחסת לגבהים ועמקים של שטח מסוים, כך האמין פרויד שהאישיות מחולקת לשלוש רמות מודעות, אלו הן שלוש שכבות, שהאחת עמוקה מחברתה.
על פי המודל הזה, רמת המודעות העליונה, זאת אשר נמצאת מעל פני השטח הנפשי, נקראת: מודע. הרמה המודעת כוללת מחשבות, זכרונות ורגשות, שנמצאים בהישג ידו של האדם בכל רגע נתון. למשל, כאשר אדם קורא ספר, שומע הרצאה, הוא חווה חוויה בשעת הקריאה או האזנה, חוויה שהיא זמינה ומודעת.
בשכבה עמוקה יותר, נמצא: סמוך למודע (פרה מודע). אלו הן רעיונות, זכרונות ורגשות, שאינם נמצאים זמינים ומידיים ברגע נתון, אבל אפשר להופכם למודעים בלי הרבה מאמץ. למשל, הדברים שחווינו במסיבת סיום הלימודים, או מרכיבי ארוחת הערב לפני יומיים, אלו הם מרכיבים שאינם בהישג יד מיידי כמו החוויה בעת קריאת המאמר, אבל בקלות אפשר להעלותם למודעות.
לרובד העמוק יותר, קרא פרויד: הלא מודע. שם נמצאים תכנים שמאיימים על תפיסתו העצמית של האדם, ולכן הם נדחקים פנימה ומתכסים בשכבות הגנה על מנת למנוע מהם לצוף מעל לפני השטח.
עם הזמן פרויד הבין שהמודל הזה אינו מדויק, הוא זנח את המודל הטופוגרפי לטובת המודל הסטרוקטורלי. הוא סבר, שהקונפליקט הנפשי מתרחש בין חלקים בתוך הלא מודע, ולא כמו שחשב בהתחלה שהוא בין המודע ללא מודע.
