הגדרה: מערכת של אמונות יציבה יחסית שנוגעת ליכולותינו ולכישורנו. זהו מכלול התכונות שאנחנו מייחסים לעצמו ומתנהגים לפיהם.

בהגדרה זו יש שני חלקים: 1) התכונות שאנחנו מייחסים לעצמנו, כמו למשל, טוב, רך, פסיבי, חזק, איטי, גמיש, אמיץ, חוש הומור, ותרנות, ביישנות ועוד. אלו תכונות שכל אחד מייחס אותן לעצמו. 2) אלו תכונות שאנחנו גם מתנהגים לפיהן. לדוגמה: אני יכול לחשוב על עצמי כאדם חכם, אך כלפי חוץ לא אדגיש זאת. זה יבוא לידי ביטוי, למשל, כאשר נשאלה שאלה שאני יודע עליה את התשובה אך אני לא עונה עליה. כשאנחנו מדברים על דימוי עצמי, אנחנו מתכוונים בראש ובראשונה למה שאנחנו מייחסים לעצמנו, מתוך זה, חלק בא לידי ביטוי כלפי חוץ וחלק לא.

התפתחות הדימוי העצמי

הדימוי העצמי בחלקו מתעצב בשנות הילדות המוקדמות ובחלקו ממשיך להתעצב גם אחר כך. הוא נוצר משלושה מקורות שמשתלבים זה בזה, אך נציגם כאן בנפרד.

בדרך מטאפורית נוכל לדמות את שלושת המקורות הללו לשלושה נחלים שונים, שבסופם מתנקזים למאגר אחד גדול שנקרא "הדימוי העצמי". כשאנחנו שואלים מה גורם לאדם להרגיש חרוץ? התשובה תהיה, שלושת המקורות: 1) שיקוף. 2) אמונה פנימית. 3) השוואה חברתית.

שיקוף

צ'רלס הורטון קולי (C. H. Cooley 1864 – 1929) – קרא לזה "האני במראה", והתכוון לכך שהאדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהינו. למעשה, "האני במראה" הוא שיקוף של העצמות כפי שאנו חושבים שאנחנו מגלים אותה בהתנהגויות של אחרים כלפינו. אנו רגישים לסימנים בהתנהגות של אחרים המרמזים על הערכתם את ההתנהגות והדעות שלנו. אנו שואלים את עצמנו אם יש להם דעה חיובית עלינו, אם הם סבורים שאנחנו מביעים את עצמנו היטב, שאנחנו עובדים בחריצות או שאנחנו עושים מעשים טובים. מכלול הדעות של אחרים עלינו, שאנו קולטים תוך כדי התפתחותנו, מתגבש ונהפך למרכיב דומיננטי בזהותנו, באופן שאנחנו חושבים על עצמנו. לפי קולי, האדם אינו מה שהוא חושב על עצמו והוא אינו מה שאחרים חושבים שהוא; אלא האדם הוא מה שהוא תופס שאחרים חושבים שהוא (הריסון, 1999).

דוגמה: אימא שלי עשויה לחשוב שאני חכם, אבל זה לא מה שהיא חושבת עלי, אלא מה שאני חושב שהיא חושבת עלי. כלומר, הסביבה יכולה לחשוב משהו על האדם, אבל האדם עצמו שהסביבה חושבת עליו משהו אחר. למשל, הילד  חושב שהמורה לא אוהב אותו וחושב שהוא לא חכם. אז מה מתגבש אצלו? שהוא לא מספיק חכם. כי זה מה שהוא חושב שהסביבה חושבת. יכול להיות שנדבר עם המורה, הוא יאמר שהוא דווקא חושב שהילד מאוד חכם. אבל מה שקובע, זה מה שהילד חושב שהמורה חושב עליו.

הדבר קורה שישנם מסרים שעוברים מהמורה לילד ונתפסים אצל הילד באופן שלעתים סותר את מה שבאמת המורה חושב. למשל, בעוד שהמורה חושב שהילד חכם, הוא מרבה לומר משפטים כמו "איך את לא מבינה כזה דבר" או "מה לא מובן כאן" ו-"למה אני צריך לחזור בשביל כל פעם מחדש".

בתוך כדי הדברים, נאמר ש-ביטחון עצמי זה הרבה פעמים תוצר של דימוי עצמי –  אני בטוח בעצמי אם יש לי דימוי עצמי גבוה. למרות שיש מצב שאדם יעריך את עצמו אבל הביטחון יהיה נמוך, בדרך כלל הביטחון העצמי הוא תוצר של דימוי עצמי. אמנם, יש גם אנשים שהביטחון העצמי שהם מקרינים כלפי חוץ הוא מחפה על דימוי עצמי נמוך.

אמונה פנימית 

זהו העוגן הפנימי של הפרט. אלו הם התהליכים הפנימיים שהפרט מאמין שיש לו. למשל, אני חושב שאני מסוגל ללכת לתכנית מסוימת ולנצח בגמר, וההורים לא מאמינים בי. בהדרגה הפרט מתקדם ואז מקבל גיבוי. בעצם, הפרט מאמין שהוא יכול לעשות את זה, ניסה לשדר לסביבה, הסביבה לא תמיד מאמינה, ואז כשהוא משדר החוצה את מה שהוא מאמין בפנים יש בהדרגה השפעה על הסביבה להאמין.

אמונה פנימית זה כמו לומר שמחשבה יוצרת מציאות. האמונה הפנימית יכולה להגיע, למשל, דרך התנסויות שהפרט התנסה ומרגיש שמצליח, בלי קשר לסביבה ולחיזוקים שהיא נותנת.

השיקוף והאמונה הפנימית אלו הם שני מקורות נפרדים שיוצרים תהליך מעגלי. הסביבה משקפת לפרט, וכתוצאה מכך גם מתחזקת האמונה הפנימית שלו. כשהאמונה הפנימית מתחזקת, ואז הוא מייצג ומראה את זה לסביבה, גם האמונה של הסביבה בו הולכת ומתחזקת. זהו תהליך מעגלי.

השוואה חברתית

השוואה חברתית זה בעצם מצב שהפרט מסתכל על התכונות שלו בייחס לתכונות של אחרים בסביבה שלו. למשל, עד כמה אני חכם ביחס לילדים אחרים. עד כמה אני יפה ביחס לאחרים בסביבה.

לדוגמה ניקח מקרה קיצוני: נניח שיש ילדה שכל הזמן אומרים לה שהיא יפיפייה. ההורים אומרים את יפה ויפה וכו', והיא מאמינה שהיא יפה ומשדרת כלפיהם את זה. ואז היא מגיעה לבית הספר ופתאום רואה שהיופי שלה (או החכמה) שלה לא משהו ביחס לאחרים. בשלב הזה, יכול להיות שתכונה שייחסנו לעצמנו, פתאום בהשוואה חברתית נחלשת.

בעצם, הורה יכול לומר שהילד חכם, אך כאשר הוא הולך לאוניברסיטה והוא רואה את מיקומו בהשוואה לאחרים, זה נותן את העיצוב השלם יותר של הדימוי העצמי.

כל אלו מעצבים פחות או יותר את התכונות שלנו, וגורמים לנו לייחס לעצמנו רמה מסוימת של תכונות.

חשוב לזכור שאנחנו לא מדברים כאן על חיזוקים. חיזוקים נותנים על התנהגויות, ואנחנו מדברים על תכונות אופי. אם אני אתן חיזוקים לילד על זה שהוא סידר את החדר, לא בטוח שהוא יחשוב על עצמו שהוא חרוץ. אמנם תכונת חריצות מתעצבת דרך כל מיני התנהגויות, אבל היא פחות קשורה לחיזוקים ועונשים ישירות. גם כאן יש איזה שהוא משוב של הסביבה אבל זה מעט שונה מהחיזוקים והעונשים.