האיד (Id), או הסתם, זהו הישות הפראית מבין שלוש ישויות האישיות שהמשיג פרויד במודל הסטרוקטורלי (מבני). פרויד כינה את הישות הזאת "קלחת שורצת רחשים תוססים", בהתייחס למצבור האינסטינקטים הלא מאורגנים שפועלים בישות הזאת על פי עיקרון ההנאה. 

כאשר ילד בן שלוש רואה ממתק אצל חברו, הוא מקנא בו, חוטף לו בכוח, וגם יכה אותו, ויעשה כל מה שיסב לו הנאה. לילד יש תשוקה שאין לה פשרות, הוא אינו דוחה את סיפוקיו, הוא לא שואל ומתחשב בכללי מוסר או בשאלה אם יכעסו עליו או יענישו אותו בשל מעשיו. 

הילד בשלב הזה לא מפנים את עיקרון המציאות, העיקרון שעל פיו אנו מתחשבים בעולם הסובב אותו והמייצג את המציאות. עיקרון המציאות, הוא עיקרון שהישויות האחרות מכירות אותו, אלו הן ה-אגו, ו-הסופר אגו. ישות האיד, אינה מתחשבת בחוקים או בהגיון, היא לא מכירה בערכים, במוסר, או בכל מה שמעבר להנאה והימנעות מסבל. היא רוצה את הדברים כאן ועכשיו, ללא כל דיחוי. 

אם בני אדם היו פועלים רק מתוך ישות האיד, הם היו פועלים באופן חסר עכבות למימוש הדחפים המיניים והתוקפניים שלהם. מי שגורם לוויסות, הן שתי הרשויות האחרות – האגו, והסופר אגו. 

כשאדם נכנע בקביעות לאיד, הוא יתנהל באופן לא מוסרי, ולא יצליח להשתלב בחברה הדורשת גבולות וחוקים שמתחשבים במציאות ומצריכים שליטה עצמית. לעומתו, אדם שצרכי האיד שלו חסומים, יאיין (מלשון: אין) את עצמו לטובת חוקי הסביבה, ויחיה חיים משעממים ושטחיים. 

האדם הבריא מצליח לווסת את דחפי האיד באופן יעיל, יחד עם זאת, מאחר ובמהלך החיים אנחנו מפנימים את חוקי החברה, ההכרה באותן תשוקות חייתיות שנמצאות אצלנו בישות האיד, מעוררת אצלנו חרדה גדולה מאוד. לצורך כך, אנו מפעילים מערכת של מנגנוני הגנה שמאפשרת לנו לתפקד בעולם ללא רגשות אשם ובושה, וזה הופך את הנפש שלנו פנימה למקום שיש בו סודות ודחפים שמודחקים ומכוסים בשכבות הגנה מגוונות. כאשר שכבות ההגנה הללו מתרופפים מסיבות שונות, דחפי האיד עולים וצפים, ובנקודה הזאת טען פרויד, נוצרים סימפטומים נפשיים.