התנהגויות אלימות אצל בני נוער וילדים הינה תופעה רווחת. לעיתים הן אינן אירוע נקודתי וחולף אלא בעיה משמעותית וחריפה המשבשת את חייו והתפתחותו של הנער. הורים ואנשי חינוך המתמודדים עם בני נוער המשתמשים באלימות, נותרים לא אחת אובדי עצות ממש. לעיתים קרובות תגובתם של ההורים נוכח אלימות ילדיהם תהיה רגשות אשם ואי נעימות נוכח התפרצותו ומכאן יבוא הניסיון לפייס את הילד ולרצות אותו. אך למעשה אנו יודעים שריצוי התוקפן והסברים ארוכים ומלומדים, אף אם נאמרים בשפה רכה אינם פותרים את הבעיה. ריצוי גורר ריצוי ופיוס גורר פיוס ובינתיים התעוזה החוצפה וההתנהגות הבעייתית רק הולכים ומחריפים. אנו נמצא לא אחת את אותו ההורה נע בין הניסיון להרגיע, לקרב, לרצות ולפייס, וכשזה לא מועיל וההתנהגות השלילית הולכת ומתגברת הוא מרגיש שכוחותיו אינם עומדים לו עוד והוא מגיב בכעס רב עד כדי "איבוד שליטה".
לעתים מזומנות, ישנה מחלוקת בין ההורים והמחנכים השונים כיצד להתמודד עם הבעיה. לעתים בני הזוג, ההורים עצמם, מפגינים שתי גישות שונות, מה שמאפשר לא אחת לנער שסטה מן הדרך ונוהג באלימות מילולית ופיזית ובתוקפנות לתמרן ביניהם. לא אחת הוא מצליח ליצור בריתות עם אחד ההורים ואף לגרום לסכסוך משפחתי. לעתים בני הזוג נוטים לריב ולהאשים זה את זה בכישלון הצורב של חינוך בנם או ביתם. תחושתם של ההורים עלולה להיות חוסר אונים וייאוש המשווע לעזרה ועצה.
פרופסור חיים עומר מאוניברסיטת תל-אביב המשמש כמרצה בכיר וחוקר בתחום, צבר יחד עם תלמידיו ניסיון רב בטיפול במקרים של אלימות ואובדן סמכותם של הורים ומורים. לדעתו ועל פי ניסיונו הקליני ומחקריו, רובם הגדול של ההורים, המורים ואף אנשי הטיפול בחברה המודרנית שוגים בכמה הנחות יסוד חשובות. טעויות אלו גורמות לפעולה לא נכונה המחריפה את הבעיה וההתנהגויות החריגות. בספרו "המאבק באלימות ילדים" הוא מביא מחקרים חשובים המפריכים הנחות יסוד מוטעות.
רבים סבורים, שעל פי הגישה המקצועית הנכונה, יש להבין, שאלימות והקצנה הן רק סימפטומים לבעיות עמוקות יותר, ולכן יש לטפל בגורמים באמצעות פסיכותרפיה אינדיבידואלית, ולא בסימפטומים. אך למעשה המחקרים מורים שהדבר אינו בהכרח נכון. סדרת מחקרים מראה שנכונות ההורים להיאבק בהתנהגויות באמצעות מדיניות מרסנת עקבית, הפחיתה את האלימות וההתנהגות המקצינה באופן משמעותי ושיפרה את רמת התפקוד של הילד לטווח הארוך. המחשבה שפסיכותרפיה היא התשובה היחידה לבעיה, מעבירה מסר שלילד אין אחריות על התנהגותו ושההורים אינם יכולים לעשות דבר. אדרבה, היחס המתירני וה"הבנה", שאין לדרוש אחריות אלא לעסוק בשורש הבעיה, מביאות להרעת המצב ולהחרפת האלימות והעבריינות. חוסר האונים ההורי גובר והאווירה בבית נעשית עכורה יותר.
הנחה מופרכת נוספת היא שהילד טוב מיסודו ובעיות ההתנהגות הן אשמת ההורים. המחקרים מראים שהתנהגות הילד היא גם תוצאה של נטיות מולדות, כמו חוסר שקט, סף תסכול נמוך, קושי בשליטה על דחפים, בעיות קשב וריכוז ועוד המצטרפים לקושי של ההורים לרסן נטיות אלו בצורה יעילה ובלי אלימות. גם הטענה שהפתרון לבעיות ההתנהגות של הילד הוא בדרך של חופש, קבלה, חום והימנעות מדרישות, היא שגיאה גסה. עשרות מחקרים מראים כי האידיאולוגיה המתירנית מביאה דווקא לעלייה בשכיחותן של בעיות התנהגות, נשירה, אלימות, עבריינות ועוד. לא פחות מכך נראה שיש לבחון את הרעיון שיש לכבד בכל מקרה את הפרטיות של הילד. המחקרים מראים שהגברת הפיקוח ההורי מביאה לירידה בשכיחותן של התנהגויות שליליות אצל ילדים עם בעיות התנהגות, והימנעות מפיקוח הורי מביאה להחרפתן.
הנחה נוספת שחשוב לסתור, דווקא לאור האמור לעיל, היא ש"מה שלא הולך בטוב הולך ברע". אמונה מוטעית זו עומדת לא אחת בבסיס הניסיונות "להחזיר את הסמכות ההורית" על ידי צעקות, איומים, עונשים חריפים ואף אלימות. מצב זה גורם להסלמה לא פשוטה ולעתים מסוכנת ממש. בסופו של דבר כשהדבר אינו מועיל, כצפוי, מוליך הדבר לא אחת לייאוש וניתוק, ברוב המקרים בין האב לבין הילד. לא אחת נוצר כתוצאה מכך ניתוק חמור בין האב לבין האם תוך האשמות הדדיות.
אז מה כן אפשר לעשות? בספרו "המאבק באלימות ילדים", דן פרופסור עומר, בגישת ה"התנגדות הלא אלימה". הוא מחלק את מקרי האלימות למספר קטגוריות, בין השאר הוא מייחד פרק לאלימות כלפי אחים וכן לאלימות של ילדים בעלי נטיות כפייתיות. על פי גישת ההתנגדות הלא אלימה, ראשית מאחדים כוחות. ההחלטה לפעול על פי גישה מקצועית שהוכיחה עצמה, מרגיעה את ההורה "התקיף" הדורש לנקוט קו קשה, שכן הוא יזכה בהסכמה ובשיתוף פעולה לטיפול אמיתי בבעיה. מצד שני ההורה "החושש" מהסלמה ולכן נוטה לרצות נרגע בזכות ההסכמה שאין מגיעים לאלימות מכל סוג שהוא. כולם ביחד מפסיקים לחוש חסרי אונים ושואבים מכך עידוד רב.
לאחר ההסכמה לפעול במשותף יש להתחיל לפעול בתבונה. דבר נוסף הוא אי ההיגררות לוויכוחים ומלל רב בניסיון לשדר עוצמה. החושש מפירוש מוטעה של שתיקתו רשאי לומר שהוא אינו מסכים לנעשה ובכוונתו לחשוב על תגובתו. בשלב השני על ההורים למצוא עיתוי מתאים להודיע לילד על החלטתם לשנות את דפוסי ההתנהגות והתגובה שלהם. חלק מהשינוי הוא להפגין יותר נוכחות בחיי הילד, לא לעמוד יותר לבד מול הבעיות ולשמור על סודיות, ולהתנגד בנחישות להתנהגויות השליליות. על ההורים להסביר שההכרזה היא ביטוי לחובתם כהורים ולא איום. אחר כך יש להיזהר שלא להיגרר אחרי תגובת הילד אלא להגיב רק אחרי שחשבו ושקלו. בהמשך יש לשבור את מעטה הסודיות ולגייס תמיכה רלוונטית של קרובים, מכרים ואנשים אחרים שאף הם ינסו לדבר עם הילד ויודיעו לו שהם יודעים על התנהגותו וחושבים שהיא אינה ראויה. במקרה הצורך ניתן לערוך סבבי טלפונים כדי לאתרו ולא לחשוש. לעתים להיצמד אליו מחוץ לבית ולגייס תומכים גם מבין חבריו והוריהם. לעתים נדרשת גם שביתת שבת שבמהלכה ההורים נשארים בבית ולא יוצאים, גם לא לעבודה. יש להפסיק את ההרגל לציית לדרישות הילד והוראותיו, להשבית שירותים שניתנו לילד כתוצאה מאיומים ולשבור טאבו. אין להיכנע בשום אופן וגם לא להיגרר. מצד שני יש לבצע מחוות של פיוס המעידות על כך שההורים חפצים בקרבתו של הילד ואוהבים אותו.
נשמע קשה מאוד? לא מובן עד הסוף? אכן רצוי לעשות זאת בליווי הדרכה ולא להישאר לבד עם הבעיה. כשיש הדרכה וליווי מקצועי נכון, מגלים שהפעולות לא קשות כפי שנדמה וגם שהתוצאות מהירות הרבה יותר מן הצפוי, אפילו במקרים שנראים אבודים.
