חדר הטיפול כזירת מבחן למטפל
קבוצת חוקרים ומטפלים מבית החולים "הר-ציון" שבארה"ב, בראשותו של ג'וזף ווייס (Weiss et. al. 1986; Weiss 1993) בחנו בסדרת מחקרי תהליך1מחקרי תהליך בוחנים ב"זכוכית מגדלת" את רצף ההתרחשויות בין המטפל למטופל, בשונה ממחקרי תוצאה הבודקים את יעילות הטיפול.את התערבויותיו של המטפל ותגובותיו של המטופל. מחקרים אלה הניבו חשיבה תיאורטית להבנת המתרחש ביניהם, החורגת מן ההבנה המקובלת, שהוצעה על-ידי פרויד. פרויד ((Freud 1920 התייחס בעיקר לשחזור היחסים בילדותו המוקדמת של המטופל, הצפים ועולים בחדר הטיפול בשל "לחצו" של הלא מודע. לעומת זאת, ווייס ושותפיו סברו שיחסים אלה שבין המטפל למטופל מתעוררים מתוך "דחף" לא-מודע להעמיד במבחן את המטפל, ובכך לזכות בחוויה מתקנת ליחסים טראומטיים מן העבר. המטופל מצפה שהמטפל יתייחס אליו אחרת. יחס שונה זה יתקן את תפיסת העולם השגויה של המטופל באשר ליחסיו עם האחר, ויפריך את האמונות השגויות שהמטופל אימץ בילדותו המוקדמת ביחסיו עם דמויות העבר.
מהן אותן אמונות שגויות, וכיצד הן נוצרות?
אמונות שגויות2אמונות אלה מכונות על-ידי וויס ועמיתיו "אמונות פאתוגניות".
הבנת העולם של ילדים במהלך התפתחותם המוקדמת מתאפיינת בתפיסה סיבתית אגוצנטרית (במונחו של פיאז'ה). הם נוטים ליחס לעצמם יכולת לחולל התרחשויות, כמעט באורח מיסטי ולא הגיוני. כך למשל אושרם או סבלם של ההורים נתפסים על-ידי ילדים כנגרמים בגללם, הגם שכל בר-דעת (מבוגר) יוכל להצביע על סיבות שאינן קשורות כלל לילד. אנו מוצאים, למשל, ילדים המאמינים כי בשל התנהגותם הרעה הוריהם התגרשו. או כאלה שננטשו על-ידי הוריהם בשל חוסר מסוגלות הורית, המאמינים שהם אינם ראויים לאהבה, ולכן הם נעזבו.
מסקנות שגויות ולא מודעות אלה הופכות לחלק מן ההבנה של העולם האנושי, וכאמור, עשויות להכתיב את יחסו של הילד אל דמויות משמעותיות בעתיד, כאדם מבוגר. המטופל מקווה בסתר ליבו להפריך את אותן אמונות שגויות, ומשאלתו הלא מודעת היא שהפעם הוא יזכה ליחס שונה. ואולם, כדי שמשאלתו תתגשם, עליו לשחזר את אותן סצנות טראומטיות, ששימשו מצע להתפתחות אמונות אלה, אך הפעם בהשתתפותו של המטפל כשחקן מרכזי. המחזה המתרחש בחדר הטיפול הופך אפוא לזירת מבחן.
כיצד "כותב" המטופל את התסריט?
שחזור העבר נרקם על-ידי המטופל בשתי צורות3הקורא המצוי בספרות הפסיכואנאליטית יבחין בוודאי בהקבלה שבין שתי צורות מבחן אלה לבין סוגי "ההעברות" על-פי ראקר (2009).. האחת היא שעתוק של התנהגויות המטופל בילדותו. הדוגמא הבאה תבהיר צורה זאת:
בתחילת הטיפול רפי עורר רושם של מטופל נוח וקשוב. לאחר מספר חודשי טיפול חלה תפנית ביחסו אל המטפל. הוא החל להתנצח, לכעוס ולהביע אי נחת. משחר ילדותו של רפי אימו הייתה חולת לב, ובכל פעם שהוא הביע כעס והרים קולו היא הייתה מטיחה כלפיו "אם אני אמות, יהיה זה רק בגללך". מסקנתו השגויה הייתה שכעסו ההרסני גרם למחלת אימו. באמצעות כעסו של רפי על המטפל הוא שיחזר את כעסו על אימו. תקוותו הלא מודעת הייתה שהמטפל לא ייפגע ולא ייהרס כאימו ש"חלתה בגללו", ואף יתייחס בהבנה לכעסו.
הצורה השנייה, המכונה בפי ווייס ועמיתיו "מעמדה סבילה לפעילה" (passive-into-active), מבוטאת באמצעות שחזור יחסו של ההורה אל המטופל. שחזור זה מאפשר למטופל "להתבונן מן הצד", ולבחון האם המטפל ינהג אחרת מן האופן שהמטופל עצמו הגיב כלפי ההורה.
התנהגותה של חני בתחילתו של הטיפול בה, מדגימה צורה זאת של שחזור.
חני, בחורה בתחילת שנות העשרים שלה, החלה את המפגשים הראשונים עם המטפלת בהערות על עיצוב חדר הטיפול. היא ביקרה את הריהוט והתמונות והגדירה את העיצוב כ"לא-מזמין" ומיושן. חני הדגישה בדבריה עד כמה התנאים החיצוניים חשובים לה, ומאפשרים או בולמים את יכולתה לחוש ביטחון במטפלת. דבריה נאמרו בטון מעליב ונוזף, שעורר במטפלת תחושת אי-נוחות. יחס זה של חני אל המטפלת הזכיר מאוד את יחסה של אימה אליה. בילדותה חני חיה במחיצת אם ביקורתית שלא ניתן היה להשביע את רצונה. היא הרבתה להעיר לחני על לבושה החיצוני, על טעמה "הזול" ועל הישגיה הלימודיים הבלתי מספקים. בילדותה היא הגיבה בהכנעה ובניסיונות חסרי-סיכוי לרצות את אימה, ואילו בתקופת התבגרותה היא החלה להתריס כנגד אימה, ולהפגין התנהגויות פרובוקטיביות ודווקניות. תקוותה (הלא מודעת) של חני הייתה שהמטפלת תנהג אחרת.
ואכן המטפלת, שזיהתה את ה"מבחן", הבהירה לחני שעיצוב החדר נעשה בראש ובראשונה על-פי טעמה שלה, כדי שהיא תרגיש נוח לעבוד בו, ואולם, היא מוכנה להיות קשובה לרגישותה של חני, ולבדוק איתה אפשרות להזיז אי אלו חפצים בחדר, במידת האפשר, בזמן הפגישה שלהם.
עמדה אסרטיבית זו, שאיננה מנסה לרצות את חני או להתעמת עמה, בשילוב יחס של כבוד לרגישותה, הרגיעה את חני מאוד, ואפשרה חיזוק הברית הטיפולית.
זוגיות כזירה לניסיונות הדדיים: הנעמוד במבחן?
כפי שנכתב לעיל, מערכת היחסים הזוגית, ככל מערכת יחסים משמעותית, מושפעת מן ההתנסויות בשחר ילדותנו. המשאלה לריפוי פצעי העבר איננה שייכת רק לחדר הטיפול, אלא כטענתו של הנדריקס (הנדריקס 1992), משמשת כמניע (לא מודע) רב עוצמה בקשר הזוגי.
הנחות אלה מאפשרות לנו להתבונן בקשרים זוגיים רוויי עימות וכאב כבחינה הדדית של בני הזוג. ה"מבחן" שתואר כדראמה בתוך חדר הטיפול מתרחש גם בין בני-הזוג. יתרונה של נקודת מבט זאת הוא בכך שהיא נותנת משמעות אלטרואיסטית להתנהגות הנתפסת על-פני השטח כעוינת ומרעה עם הזולת (Vogel 1999). בנוסף, חשיפת המשאלה המסתתרת מאחורי ההתנהגויות ההרסניות של בני-הזוג מאפשרת למטפל ולבני הזוג לשרטט מפה של מערכת יחסים זוגית "אחרת", המושתתת על הפרכה הדדית של האמונות השגויות.
מתווה כזה של יחסים, איננו נשען רק על הנחיה כללית של קבלה הדדית ואמפטיה, אלא על זיהוי מדויק של המשאלות לתיקון של כל אחד מבני הזוג.
הטיפול בדבורה וגידי, המוצג להלן, מדגים זאת.
דבורה וגידי4שמות בני הזוג, הרקע וכל פרט מזהה אחר, שונו כדי שלא לפגוע בפרטיות המטופלים.
בני הזוג פנו לטיפול זוגי בשל "קנאתו החולנית" של גידי, כהגדרתה של דבורה. בעת פנייתם הם היו נשואים כארבע שנים ולהם תינוקת בת שנה וחצי. הם נישאו לאחר היכרות קצרה של כחודשיים. הקשיים ביניהם החלו כבר בשנה הראשונה לחייהם המשותפים, כשגידי חשד בדבורה שהיא אינה נאמנה לו. הוא הרבה להעיר לה על מבטים שהיא מפנה לאחרים בעת שהם שהו יחד במקומות ציבוריים, ועל שיחות הטלפון "הלבביות מדי", כהגדרתו, עם הבוס שלה. היו פעמים שהוא אף השתמש בביטויים בוטים, מעליבים ומזלזלים. חייהם המשותפים הפכו לבלתי נסבלים, כשדבורה מצידה הייתה מגיבה מדי פעם באיומים "לפרק את החבילה" ובפעמים אחרות – בהבנה מהולה בניסיונות ריצוי ופיוס, כאם המרגיעה את בנה הכועס. בכל פעם שהרוחות התלהטו ודבורה איימה לעזוב את הבית, גידי היה "מתקפל" ומביע חרטה על חשדנותו הבלתי מוצדקת ודיבורו המעליב. מיד לאחר מכן הוא היה מתכנס בתוך עצמו מובס, שפוף ומבולבל. מעגל קסמים זה שב ונשנה פעם אחר פעם בלא שבני הזוג יכלו להיחלץ ממנו.
גידי הוצא מהבית בגיל שש וחצי, מספר חודשים לאחר שאימו שסבלה, ככל הנראה, מדיכאון אחר לידה, שמה קץ לחייה. אביו לא יכול היה להמשיך ולגדל את ארבעת ילדיו, ומספר חודשים לאחר מות האם הילדים הוצאו לאומנה אצל דודתם (אחות אימם). באומנה גידי התגלה כילד קשה ותובעני, שהרבה להתלונן ולטעון שהוא מקופח בהשוואה לאחיו. הוא גנב כספים מדודיו, והכה את אחיו, עד שדודתו לא יכלה עוד לשאת את התנהגויותיו, ולאחר שנתיים וחצי הוא הוצא מן האומנה והועבר למסגרת פנימייתית. בשיחה עמו, על מסכת חייו הוא התקשה להיזכר בתקופה שקדמה למות אימו. "אני בקושי זוכר אותה", כך העיר כשנשאל על אימו. את השהות בפנימייה הוא זכר כתקופה הטובה ביותר בחייו, שם התגלה כילד מקובל שבלט ביכולתו להנהיג ילדים אחרים.
דבורה, אף היא חוותה מסכת חיים מורכבת. היא נולדה לתוך מציאות של אב נכה (בעקבות תאונת דרכים קשה, שארעה לפני לידתה) ואם, שנשאה לבדה בעול הפרנסה והבית. אחיה, הגדול ממנה בשמונה שנים, עזב את הבית בגיל שמונה-עשרה, ומאז הוא חי את חייו מחוץ לבית. דבורה נותרה לבדה עם שני הוריה מגיל עשר ועד לנישואיה. דבורה מתארת את אימה כאישה מרירה, שייחסה לבעלה, אביה של דבורה, נע בין זלזול מהול בכעס לבין רחמים. דבורה זוכרת את עצמה כילדה שהייתה צריכה להלך בין הטיפות; היא כאבה בסתר ליבה את עלבונו של אביה, אותו היא אהבה, היא השתדלה ש"לא לרצות יותר מדי דברים" כדי שלא להכביד על אימה.
בשלביו הראשונים של הטיפול נראה היה שדבורה גילתה רגישות והבנה לקושי של גידי לתת אמון בבני אדם. אובדן אימו הותיר אותו בעמדה מתמדת של עמידה על המשמר, בחרדה מתמדת שלא יינטש שוב. גם גידי הבין שהמחיר שדבורה שילמה בילדותה בהליכתה בין הטיפות, היה כבד מנשוא, והויתור המתמיד על צרכיה ורצונותיה הביא אותה לרצון "לשבור את הכלים", במיוחד נוכח חשדנותו ותובענותו. אולם נראה היה שהבנה הדדית זו לפצעי העבר של כל אחד מהם, לא הביא לשינוי המיוחל. בחדר הטיפול התפתח ביניהם שיח אמפאטי ורגיש, אך מחוץ לחדר הטיפול הם שבו לדפוס המוכר. כלשונו של גידי, "דקה אחרי שאנחנו יוצאים מחדר הטיפול, משתלטת עלי הרוח הרעה".
התפנית בטיפול התרחשה, כאשר זוהו המבחנים הלא מודעים של כל אחד מבני הזוג:
"הקנאה החולנית" כלפי דבורה הייתה שחזור של התנהגותו התובענית של גידי בעת שהותו באומנה. בשני המקרים התנהגותו גרמה לנטישה או לאיום בנטישה (באיומיה של דבורה "לפרק את החבילה"). בבסיס התנהגויות אלה הסתתרה אמונה שגויה, שהתאבדותה של אימו נגרמה בגללו, בשל דרישותיו ותובענותו שלא ידעו שובעה. אמונה שגויה זאת לא הייתה מודעת, שכן גידי לא זכר את תקופת חייו במחיצת אימו, וכשזו נחשפה5חשיפת האמונות השגויות מתאפשרת לא רק מתוך סיפור חייו של המטופל, אלא מתוך בחינת היחסים של המטפל והמטופל, ורכיבים נוספים שקצרה היריעה מלפרטם. , ניתן היה להציע לדבורה תגובה שתאפשר עמידה במבחן של גידי. כל אימת שצפה ועלתה ה"קנאה החולנית", דבורה הגיבה בהגברת הצורך שלה בקרבתו, ובאמירה שדבריו אלה מכאיבים לה והודפים אותה דווקא בעת שהיא זקוקה לו מאוד. במילים אחרות, בשונה מאימו ש"נעלמה מחייו" כשהוא היה זקוק לה, הרי שדבורה דווקא הגיבה בהגברת הרצון לקרבה כלפיו.
שינוי זה אפשר מענה הולם גם למבחנה של דבורה. דבורה, אשר למדה לוותר על צרכיה, מתוך אמונה שגויה ש"אסור לה לרצות יותר מדי", שאם לא כן היא תהיה לנטל נוסף (על אימה) – הגיבה, נוכח ה"שיגעון" של גידי בביטוי ברור וצלול של צרכיה שלה.
מילות סיכום
ה"מבחן ההדדי", כדרך להבנת מערכת יחסים זוגית, טומן בחובו פוטנציאל להתבוננות אמפאטית בזוגיות רווית עימותים. זווית ראיה זאת מאפשרת להבין את התנהגויותיו "הבעייתיות" של כל אחד מבני הזוג כחיפוש אחר מזור ותיקון. כמובן שאין להסיק מכך שכל ההתנהגויות בין בני הזוג הן בהכרח מבחן הדדי, אולם הניסיון הטיפולי מלמד שהתבוננות כזאת מאפשרת למטפל ולבני הזוג להיחלץ ממבוי סתום.
מקורות
- הנדריקס ה. (1992). לבסוף מוצאים אהבה. תל-אביב: אחיאסף.
- ראקר ה. (2010). העברה והעברה נגדית. תולעת ספרים.
- Freud S. (1920). Beyond the pleasure principle. Stand. Edit. 18 London: Hogarth Press.
- Vogel R. (1999). A control mastery approach to short-term couple therapy. In: J. M. Donovan. Short-term couple therapy. New York: Guilford Press.
- Weiss J. (1993). How psychotherapy Works: Process and technique. New-York: Guilford Press.
- Weiss J. Sampson H. & the Mount Zion Psychotherapy Group (1986). The psychoanalytic process. New York: Guilford Press.
