התקופה המודרנית, הציבה את אידיאל החופש וזכויות הפרט, כאידיאל מרכזי. גם אם לא תמיד אנחנו שמים לב לכך והדבר משפיע על כלל הציבורים גם הדתי והחרדי. להבדיל מהשקפה זו, הגדיר לנו שלמה המלך, במילים פשוטות וברורות – "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שוחרו מוסר" (משלי). כלומר, הילד זקוק לגבולות לצורך התפתחותו הבריאה. מי ש"מונע מבנו שבט שבט מוסר" (מצודות דוד), גורם לכך שבסופו של דבר הוא "יוצא לתרבות רעה" (רש"י).
שלמה המלך עצמו גדל כך – "דברי למואל (שלמה המלך)… אשר ייסרתו אמו" (משלי, לא'), כלומר אמו חינכה אותו, ושמה לו גבולות כשהיה צורך בכך, ולכן הוא התפתח בצורה בריאה, והיה ראוי למלוכה, בניגוד לאדוניה בן חגית, אשר "לא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית" (מלכים א', א'), "כשהיה עושה… דבר רע, לא היה מכלימו ומייסרו… ולפיכך יצא לדרך רעה ולמרוד באביו" (רד"ק), "למדך שהמונע תוכחה מבנו, מביאו לידי מיתה" (רש"י).
כמובן, אין הכרח, ובדרך כלל גם לא מומלץ, להשתמש לשם כך בהכאה פיזית. אבל, יש צורך מהותי במתן גבולות. בהמשך המאמר ננסה להגדיר כיצד עושים זאת, מבלי להיגרר לכעסים וענישה מיותרת.
גם בשדה המחקר האקדמי, מגלים לאט לאט את חשיבות הגבולות. כדוגמא ניתן להביא מחקר שנערך על התפתחות של מתבגרים בשלושה סוגי משפחות:
משפחה חופשית (מתירנית) – משפחה שכמעט ואין בה סמכות הורית.
משפחה סמכותנית – משפחה בה מוצבים גבולות נוקשים, מבלי אפשרות למשא ומתן כלל.
משפחה סמכותית – משפחה בה ישנם גבולות ברורים, אבל ישנה אפשרות למשא ומתן עליהם, וגמישות במידת הצורך, יחד עם הענקת חום ואהבה.
תוצאות המחקר הורו שבקרב ילדי המשפחות המתירניות, נצפה המספר הגדול ביותר של הפרעות נפשיות. בקרב ילדי המשפחות הסמכותניות, היו פחות הפרעות קשות, אבל הילדים גילו יצירתיות מעטה מאוד. הילדים הבריאים והיצירתיים ביותר, גדלו בקרב המשפחות הסמכותיות, שידעו להציב גבולות, אך ידעו גם להעניק חום, אהבה והתחשבות, ולאפשר לילדים להביע את קולם.
הדברים הללו מדברים בעד עצמם, וברור מתוכם עד כמה חשוב להציב גבולות לילדינו, לשם התפתחותם התקינה והבריאה. הבנת הדבר תקל עלינו להיות בטוחים ונחושים יותר, בעת מתן הגבולות.
ד"ר חים עמית, מונה מספר נקודות בהם מועילים הגבולות להתפתחותו התקינה של הילד:
סיוע להתארגנות עולמו הפנימי של הילד – במהלך ההתפתחות עובר הילד שינויים קוטביים רבים. זהו תהליך ארוך, המלווה בחוסר וודאות. ללא עזרת ידו המכוונת של המבוגר, עלול הילד 'ללכת לאיבוד'. לעומת זאת, כאשר ההורים בונים גבולות הגיוניים וברורים, העולם נעשה מאורגן יותר עבור הילד. בהמשך ההתפתחות, הגבולות החיצוניים יתפתחו בהדרגה לגבולות פנימיים. לעומת זאת, כאשר הגבולות אינם ברורים, הילד נכנס למתח, ועלול לבזבז את האנרגיה שלו על מלחמות וכיבושים, במקום על התפתחות שקטה ובריאה.
הגנה מפני דחפים תוקפניים – כאשר מתעורר בילד דחף תוקפני, הוא מתמלא בחרדה שמא יוצף על ידי דחפיו. הגבול המוצב על ידי ההורה, בולם את השתלטות הדחפים הללו. למרות התנגדותו של הילד בעת הצבת הגבול, בטווח הרחוק הדבר מרגיע אותו, ממתן את דחפיו התוקפניים, ומאפשר לו להתנסות בדברים חדשים, ללא חשש מפגיעה בעצמו או בסביבתו. לעומת זאת, ילד שנותן דרור לדחפיו התוקפניים, חש אח"כ אשמה וחרדה מאובדן אהבת הוריו. הוא עשוי לחוש 'אם אפילו הורי אינם מסוגלים להשתלט עלי, כנראה שאני באמת מסוכן'. לכן, אנחנו עושים עם הילד חסד גדול, כאשר איננו מאפשרים לו להתנהג בצורה פרועה ובלתי מרוסנת.
פיתוח כושר לדחיית סיפוקים – הגבול מחייב את הילד להקפיד על צורת התנהגות מסויימת, ולא להיות מונע על ידי דחפיו, ובכך מתפתחת היכולת שלו לשלוט בהתנהגותו.
שכלול כישורים חברתיים – כדי לחיות חיים חברתיים תקינים, הילד צריך להפנים נורמות חברתיות. ילד שגדל ללא גבולות, ולא הפנים נורמות התנהגות, ייתקל בחוץ בעולם לא מובן, ולא יוכל להסתגל אליו.
טיפוח עצמאות – ההבנה שרצונותיו, אינם תמיד כרצונות הוריו, מאפשרת לילד ללמוד שהוא והוריו הינם ישויות נפרדות, ולפתח אישיות עצמאית נפרדת. באופן פרדוקסאלי, דווקא מול הגבול, לומד הילד את גבולות הכח והרצון שלו. בעיקר בגיל ההתבגרות זקוק הילד לגבולות שניתן 'להתנגח' איתם, ולפתח מתוך כך תחושה בריאה של נפרדות מהוריו.
חיזוק תחושת שייכות – ויתור על חובות וערכים משפחתיים, עלול ליצור אצל הילד תחושה שהוריו וויתרו על שייכותו למשפחה. במקרים קיצוניים, הדבר עלול להתפרש אצל הילד כהזנחה וחוסר אכפתיות. במקרים רבים, מתבגרים שמרדו בדרך החיים של הוריהם, מתארים בזלזול את העובדה שהוריהם לא שמו להם גבול. הם מפרשים זאת כחוסר אכפתיות של ההורים.
כל הדברים הללו ממחישים עד כמה חשוב שלא לוותר על הגבולות בחינוך, ועד כמה מוטעית ההנחה שהורים אוהבים, הם הורים שמאפשרים לילד לעשות תמיד כרצונו.
נותר לנו עוד להגדיר כיצד יש להציב את הגבולות באופן יעיל. ד"ר חים עמית מונה מספר עקרונות :
נחישות – זהו המאפיין החשוב ביותר להצבת גבולות יעילה. הנחישות כוללת נכונות של ההורה למחיר הכרוך בעמידה על הכללים (כעסים ובכיות של הילד וכדו'). ילד שמקבל מסר נחוש והחלטתי, יקבל ביתר קלות את הגבול אותו מציב ההורה. לעומת זאת, התלבטות מעבירה מסר לא החלטי, וגורמת לילד לנסות עד כמה אנחנו באמת מתכוונים לעמוד על הכללים. כדי לבטא נחישות, עלינו להיות שלמים עם המסר אותו אנחנו מעבירים. נחישות אינה מבוטאת בעזרת צעקות, איומים ועונשים, אלא במסר שקט, אך נחוש והחלטי, ובאמירות קצרות וחד משמעיות. בנוגע לשימוש בענישה, עצם הנכונות להשתמש בה, מביאה למיעוט הצורך לעשות זאת בפועל, משום שהתחושה שעוברת לילד שההורה מוכן ללכת 'עד הסוף' בעניין זה, מעבירה את המסר, ודי בכך.
עקביות – נחישות משדרת סמכות ועוצמה לטווח הקצר, עקביות ממשיכה זאת לטווח הארוך. במקרים רבים לא נדרש כעס או ענישה, אלא רק אמירה רגועה אך עקבית.
התמקדות – לא 'לירות לכל הכיוונים', עם מטר הערות, משום שהילדים תופסים את זה כ'שחרור קיטור' של ההורה, ומתרגלים שלא להתייחס לזה. לכן, צריך לקבוע את הגבולות שהם 'יהרג ובל יעבור', למצוא את הנקודות המהותיות בכל נושא, ועליהם לעמוד בנחישות ועקביות.
בהירות – יש להשתמש בהגדרות ברורות ובהירות. כאשר נשארים שטחים אפורים, זה מזמין מאבקים. כדאי ללוות את הגבול בהסבר קצר, כאשר בגיל ההתבגרות הוא יהיה מעט ארוך ומפורט יותר.
ענייניות – לא להיכנס למאבקים רגשניים עם הילד, אלא לשים את הגבול בצורה עניינית. גישה נצחנית, מול הילד, מכניסה גם אותו למאבקי כח מיותרים. גישה מועילה בהרבה היא השימוש בכללים ידועים מראש, כאשר בזמן האכיפה, ישתמשו ההורים באמירות כמו: 'אני רואה כמה מתחשק לך לאכול על הספה, תוך כדי קריאת הספר, אבל הכלל שלנו הוא שאוכלים ליד השולחן, ואתה צריך להקפיד על כך'. סגנון זה מוציא את העוקץ ממאבק הכח.
בכל מקרה יש לשמור על כבודו של הילד, ולא להשתמש בביטויים או מעשים פוגעים. בנוסף, חשוב להוסיף ביטויים שמשדרים אמפתיה, כדי לשדר לילד שההורים אינם נגדו, גם אם הם עומדים על הכללים.
לסיום, אציין מס' טעויות אופייניות בהצבת גבולות:
ויתור על גבולות או הסתפקות בגבולות מועטים מדי – נובע במקרים רבים מחוסר רצון להיות 'האיש הרע'. העדר הגבולות עלול לפתח גישה שתלטנית של הילד, התקפות זעם בלתי נשלטות ועוד. בדרך כלל ילדים להורים אלה, אינם מייחסים זאת לטוב ליבם של הוריהם, אלא לרכרוכיות, או אפילו לאדישות.
גבולות נוקשים – הורים חסרי ביטחון, משתמשים לפעמים בגבולות נוקשים מידי וחסרי גמישות, הדבר פוגע בספונטניות, וגורם לילד להסתגר, או להיות במאבקים בלתי פוסקים.
גבולות לא ברורים – הורים הססניים, נעים לפעמים בין העדר גבולות, לגבולות נוקשים. הנזק בכך גדול מהנזק שבמקרים הקודמים, ועלול אף לגרום לבעיות נפשיות בעתיד.
מאמר זה נועד כדי להעניק לנו וודאות גדולה יותר בחשיבות הגבולות, וכלים כיצד ליישמם. אני מאמין ששימוש עקבי בעקרונות הללו מניב תוצאות, ומעניק מסגרת יציבה ובטוחה להורים ולילדים.
