בשנים האחרונות אנו עדים לתופעת החזרה בתשובה. עם הרצון החיובי, מחייבת הבחירה בדרך החדשה זהירות ורגישות בנוסף לקשיים הטבעיים גם קשיים משפחתיים. בראשית הדרך, מאופיין התהליך בהתלהבות גדולה הנובעת מגילוי חדש ואמיתי. מי שגילה דרך חדשה של תשובה אמיתית, שואף להתחבר למקור האור היהודי ולבצע שינויים מרחיקי לכת. הכמיהה עצומה ועולם ומלואו נגלה למי שנחשף בראשונה לאמיתה של תורה. בעל התשובה שואף להתוודע ולהשלים את אוקיינוס המידע שהחסיר עד כה – מלימודי משנה, גמרא ותנ"ך והלכות שמירה וקיום המצוות. המעברים והשינויים שמתבצעים הם חדים ומהירים: אורח החיים בבית משתנה, שמירת שבת, סדרי תפילות, כשרות, מעבר הילדים לחינוך תורני, שינוי בחזות ובהתנהגות וכו'.
תמורות משפחתיות וחברתיות
עם השינויים האישיים קיימת ציפייה לשינויים זהים בקרב בני המשפחה אשר לעיתים עדיין אינם נמצאים באותה התנופה. בדרך כלל כל אחד מבני הזוג מתקדם באופן שונה ולעיתים ישנה התמרמרות של אחד מבני הזוג ותלונות על הקצב המהיר כגון: "אתה מתחיל להיות פנאטי", "אני לא יכול לעמוד בקצב שלך", אתה רוצה להיות צדיק הדור תוך שלושה חודשים", "את שקועה כל היום בתהילים", "אתה מלחיץ את הילדים" וכו'. לעיתים גם לילדים קשה לעמוד בשינוי לוחצני מול המהפך שחל בבית. הפערים מביאים לחיכוכים לא מעטים ולתחושה צודקת של חוסר הבנה וחוסר התחשבות. זאת בנוסף להתבודדות ולהתרחקות מהמשפחה המורחבת (הורים אחים וכו') וכן בעבודה, בחברה ובאזור המגורים. כאשר האווירה בבית אינה רגועה ומלאת מתחים, ההתמודדות בחוץ קשה שבעתיים והדרך שנראית סלולה, חלקה ומבטיחה, מתגלה כבעלת חתחתים ומשוכות. בת או בן הזוג מרגישים שכעת תופסים ערכים אחרים את ראש סולם העדיפויות של בן הזוג השני והם לאו דווקא בראש מעייניו.
התחושה היא שהיא או הוא נדחקים לתחתית הסולם מתחת לערכים של לימוד תורה, תפילות, סעודות מצווה כאלו ואחרות, היעדרות בערבים מהבית וזניחת ערכים משפחתיים. בנוסף לכך יש מצב של ריבוי הערות ודרישות. בראש חולפות מחשבות כגון "אני כבר לא מספיק", "הבית כבר לא חשוב לו", "הוא כבר לא מבלה איתי כבעבר", "לא מקדיש לי תשומת לב", "דרך התשובה לקחה את בעלי, נשאה אותו למחוזות אחרים וכנראה שיהדות וקיום מצוות זה לא טוב עבורי". היציבות בבית מתערערת, נבקעים סדקים, וישנה תחושה של מרירות. זוהי תחילתו של משבר ומכאן ועד להבעת התנגדות אקטיבית למהלך התשובה הדרך קצרה.
הילדים
בדרך כלל מופעל לחץ לא סביר על הילדים ועולה דרישה למעבר מהיר בשינוי אורח החיים. הערות קולניות נשמעות לעיתים קרובות, מלוות בביקורת תובענית כמו "מה עם תפילה", "מה עם הציצית", לא נטלת ידיים כמו שצריך", "למה אתה יוצא מבית הכנסת", "מדוע הלבוש לא הולם" וכדומה. הביקורת כוללנית ובדרך כלל אינה מלווה בהסבר שאמור להביע את המתיקות שאמורה להיות בבחירה בדרך היהדות. נוצרת תחושת מחנק, תחושה של שינוי ולאו דווקא חיובי, הילדים חשים שאימא ואבא לא מרוצים וההורים יודעים שהילדים לחוצים. חסר כאן את המהלך הברור שנדרש "שיהא שם שמיים מתאהב על ידך".
ורטיגו
ורטיגו היא תופעה הלקוחה מעולם הטיסה והצלילה. זו אחת התופעות המסוכנות אליה יכול להגיע צוללן לא זהיר או אשר אינו מודע לסכנותיה. תחושת הורטיגו, או בכינויה בעברית "שכרון מעמקים מתקדם" ובתרגום עברי "איבוד כיוונים" היא תחושה מוטעית המתרחשת בעומק רב. במצב זה הצוללן בטוח שהוא נע כלפי מעלה ואין לו שום ספק בכך אך למעשה הוא חותר כלפי מטה ללא ידיעתו, עד לשקיעה במצולות. זוהי תחושה של יציבות אך למעשה היא איזון הפוך, בלבול וטשטוש המציאות ונהיה אחרי תחושות מוטעות ומטעות. מדהים כמה שתיאור זה יכול לשקף בדיוק את תחילת הדרך עם המעבר לחיי תורה ומצוות, כאשר היא נעשית באופן בלתי מבוקר. האדם שהחל זה עתה לצעוד בדרך התורה מתוודע לעומקה של תורת ישראל, למיוחדות טעמי המצוות, למתיקותו של הלימוד, והנה, ככל שהוא צולל וצלילתו מהירה וחדה, עלולה להופיע תחושת הורטיגו – תחושת השיכרון שתתאפיין בחוסר נכונות לקבל דעות של אחרים, קיצוניות שעלולה לפסול כל מי ששונה, גם אם אלו הם הסביבה הקרובה שעד לא מזמן לא הייתה שונה כלל. ההרגשה ש"אצלי הכל בסדר", "אני שולט במצב", "אני נע כלפי מעלה, אני בכיוון הנכון ויודע הכי טוב".
את מצב הורטיגו בצלילה ניתן למנוע על ידי שימוש בשעון הנקרא "שעון עומק". שעון זה מספק לצוללן את הכיוון בו עליו לנוע. כדי למנוע מצב של ורטיגו בדרך התשובה חייבים להשתמש גם כן בשעון שיסמן את הדרך. שעון זה נקרא "דעת תורה" שהיא התייעצות עם רב בקיא, מנוסה ומעורה בחיי בעלי תשובה. זאת על מנת שיכוון, ידריך וימנע מלהגיע למצבים לא רצויים בחיי המשפחה וחיי היומיום בדרך העולה בית אל.
משכני אחריך
כל האמור לעיל משקף בזעיר אנפין חלק קטן מההתנהלות של משפחות בעלות תשובה. הקשיים הם גדולים ורבים והבית המשפחתי שהיה עד כה על חוף מבטחים, יוצא למסע מטלטל בין גלים סוערים. אין הכרח שהספינה תטבע או תשבר, שכן התנהלות נכונה תוביל את בני המשפחה מחוף מבטחים אחד לחוף מבטחים אחר, טוב ומיטיב לאין ערוך ושיעור מקודמו. אך על המסע להיות אמון בידי רב חובל אמיץ המנהיג את הדרך עם כל יושבי הספינה מתוך אחדות, שיתוף, חוזק וחסינות לצד ענווה ועדינות. בחיי הנישואין טמונה יכולת האדם להיות שלם, להיות הוא עצמו.
ללא בני הזוג אין אנו יכולים להגיע למיצוי תפקידנו בעולם ומילוי שליחותנו הייחודית. דרך התורה נותנת לנו כלים להגיע למיצוי תפקידנו וזאת רק על ידי חיזוק הבניין המשפחתי. בכוחו של בן הזוג להיות לנו לראי, לביקורת, לשעון המווסת את שכרון החושים והמעיד על המציאות האמיתית בה אנו נמצאים מתוך תבונה ופקחות שאופיינית רק למי שרואה אותנו מבחוץ ואנו קרובים ויקרים לליבו. על כן ההתעלות השלמה והאמיתית תוכל להיות אך ורק מתוך הנישואין והמשפחה, לא כאבני נגף אלא כמנוף לעליה וצמיחה משותפת. או אז, תהיה נכונות מצד המערכת המשפחתית לויתור, להבנה ולהכלה. פינוי המקום בסולם העדיפויות יעשה מתוך תחושה של שליחות משותפת, מתוך קבלת החלטות משותפות, מתוך הסברים בנעימות ומאור פנים כאשר כל בני הבית מתגייסים בשמחה לטובת ערכים חדשים ומשותפים. במערכת זו כל אחד נכון לתרום את חלקו כערך ומתוך רצון הדדי. אין כאן דריסת הזולת, אין לקיחה בכוח, אין דרישות תקיפות. יש חיבור וקירוב בבחינת "משכני אחריך ונרוצה".
הנועם שבהתנהלות שכזו יביא לכך ששם ה' יתאהב על ידינו על שאר בני המשפחה – שכן אם זוהי דרך התורה, גם אנו רוצה להיות חלק ממנה, שזכינו להתחיל יחד חיים חדשים, שבזכות דרך התורה קיבלתי בעל / אישה / הורים טובים יותר ממה שהיו קודם. כך ניתן להגיע לעשיית רצון ה' האמיתי ולהצליח במהלך. בהדרכה והסתכלות נכונה, אפשר להאיר את הבית באור יקרות, אור שכינה וקדושה בבחינת "מעיין גנים באר מים חיים".
