הנה בגמרא בברכות (דף לה, ב) אמר רבי ישמעאל לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן שלא יעסוק אדם בדרך ארץ (פרנסה), תלמוד לומר ואספת דגנך (דברים פרק יא, יד) לאמר, הנהג בהן מנהג דרך ארץ, שאם לא ישלב אדם פרנסתו עם דברי תורה, יבוא לידי צורך הבריות וסופו שיבטל מדברי תורה (רש"י). ואמר על זה רבי שמעון בן יוחאי (שם), אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו פרק סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם", ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (שם) ואספת דגנך. ולא עוד, אלא שכשאינם עושים רצונו של מקום הם עושים גם מלאכת אחרים שנאמר (דברים פרק כח, מח) "ועבדת את אויביך" (תורה תמימה שם). ואמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.
והנה יש לברר את שיטתם של רבי ישמעאל ורבי שמעון בן יוחאי, שהרי בגמרא זו אנו רואים שרבי ישמעאל לומד את פסוק "לא ימוש" לקולא, ואילו רבי שמעון בן יוחאי מחמיר בו. ובגמרא במנחות (דף צט, ב) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ, שלא יאמר די בקריאת שמע ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה (רש"י). ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ, כי אדרבא, כשרואה עם הארץ שבעבור קריאת שמע נוטל שכר כה גדול עד שנאמר בו "כי אז תצליח את דרכיך", מבין שכל שכן אם עוסק בתורה כל היום, ועל כן ירגיל את בניו לתלמוד תורה (רש"י). ושם בגמרא שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית, כלומר, דבר כזה לא יכול להיות בעולם, ועל כן חובה על האדם ללמוד כל היום (רש"י). ומשמע שרבי שמעון בן יוחאי הוא המיקל בפסוק "לא ימוש", ואילו רבי ישמעאל מחמיר בו.
ונראה להקדים בביאור העניין, מה שאמרה הגמרא (מנחות שם) שרבי ישמעאל חולק על רבי שמואל בר נחמני שאמר משם רבי יונתן דפסוק "לא ימוש", אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, שכיוון שראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר (שמות פרק לג, יא) "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל", אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. והביא הרד"ק (כאן) מחלוקת רבותינו אם "והגית בו יומם ולילה", הוא ציווי ליהושע ולכל אדם שעליו להגות בתורה יומם ולילה ואפילו אם הוא יודע את כל התורה כולה, או שהיא ברכה שברכו הקדוש ברוך הוא שלא תשתכח תורתו, וכתב שם, שנראה שהיה זה ציווי ליהושע וכן לכל אדם שלא ילמד חכמה חיצונית עד שילמד כל התורה כולה.
ויש לתת הסבר בדברי הרד"ק שנקט שהוא ציווי, והרי לשיטת רבותינו שציווי הוא אין שום זמן שיהא יכול ללמוד חכמה אחרת מלבד התורה אף שבקי בה ומה הכרע יש בדבריו, ואפשר שכוונתו לחבר בין השיטות ולומר שאמנם אחר שידע את כל התורה אין מונע שילמד חכמות אחרות, אך כמעט ולא תגיע מציאות זו אלא באופן מיוחד. וההסבר בזה, דהנה ציוותה התורה לבל נשכח את התורה כדכתיב (דברים פרק ד, ט) "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך" ובמשנה (אבות פרק ג, ט) תנינן כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, שנאמר ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עינך וכו', וביאר הברטנורא ששכח בשביל שלא חזר עליה, מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו. שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו, ושגגתו עולה זדון, (כן כתב שם אי נמי כאילו מתחייב בנפשו, לפי שאותה משנה הייתה משמרתו ועכשיו ששכחה אינה משמרתו),
ולפי זה יש לומר שמה שברכו ה' ליהושע שלא תשתכח התורה ממנו, היינו שאף כאשר יעסוק בצרכי ציבור ובמלחמת מצווה, תורתו שלמד לא תשתכח מעימו, ואם לא היה מברכו לא הייתה ערובה שלא תשתכח מאחר שהיה זה תלוי בזה שיחזור עליה תמיד, וכיוון שהיה טרוד גם בענייני העם היה מקום לחשוש שלא יחזור עליה כל העת עד כדי שלא ישתכח ממנו דבר אחד ממשנתו, אבל עכשיו שברכו הובטח לו סייעתא דשמיא בזה, אך לא הובטחה לכל אדם, וממילא חובה על האדם שאחר שיידע כל התורה שלא תשתכח ממנו, ואי אפשר שלא תשתכח אם לא יחזור עליה שוב ושוב, וממילא לא שייך שיידע אדם כל התורה כולה ותישאר אצלו בקניין ברי עד שיהיה יכול בדרך הטבע לעסוק בשאר חכמות, אבל אילו היה יכול או אילו הבטיחו לו משמיים כי לא תשתכח ממנו יכול ללמוד שאר חכמות, כי כל החיוב הוא ללמוד התורה כולה ולזוכרה על מנת לעשות, וכשלמד וזוכר ומקיים המצוות על פי מה שלמד, אין מונע ממנו שילמד חכמות אחרות.
ועל פי המתבאר יש להסביר דברי רבי ישמעאל ורבי שמעון, שרבי שמעון סבר שיש חיוב "לא ימיש" והוא חיוב חמור כלא תעשה, שיוצא אדם ידי חובתו בזה על ידי שקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ואמנם יש מצות "והגית בו יומם ולילה", שחלה על כל רגע ואינה תלויה במקום ובזמן, אלא שבזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום צריכים לקיים גם "ואספת דגנך", אך כשעושים רצונו של מקום ויש להם פנאי מפרנסתם חייבים לקיים "והגית יומם ולילה" שהוא דין החל בכל רגע. ורבי ישמעאל סבר שפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" אינו אלא דין אחד, דהיאך יקוים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והרי אין האדם קשור אליו בכל רגע ממש על ידי קיום המצוות, ועל זה המשיך הפסוק שזה יתקיים על ידי "והגית בו יומם ולילה", ונמצא שאין יוצא האדם ידי חובתו אלא כאשר יעסוק בה בכל רגע, ואמנם כאשר צריך הוא לעסוק לפרנסתו יש לו לקיים "ואספת דגניך", אך כשאינו עוסק בזה חוזר עליו חיוב "לא ימוש" ואין מציאות שיוכל ללמוד חכמה אחרת, כי כל מה שמותר לו להפסיק מחיוב לא ימוש, הוא משום פרנסתו ולא משום דבר אחר.
ולמעשה דרך ההנהגה בפועל אינה דרכו של רבי שמעון בן יוחאי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, וכדברי אביי שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, משום שעשו כמותו אך לא היו בדרגתו, ואמנם המהרש"א כתב (ברכות שם) שיש צדיקים גמורים שנעשית מלאכתם על ידי אחרים, אך מעטים הם כל כך עד שאין יכול האדם לסמוך על זה לומר שאיני עושה מלאכה לפי שתיעשה היא על ידי אחרים על ידי שצדיק גמור אני, דשמא הוא טועה ואינו צדיק גמור.
ועל כן, רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר (אבות פרק ב, ב) יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, שבפועל צריך האדם לעסוק לפרנסתו כדי לקיים תורתו. (ובעומדנו בזאת, יש להביא את קושיית הגר"ח מוולאזין בנפש החיים שער א פרק ח – ט דהיאך העמידה הגמרא פסוק "ואספת דגנך" על מצב שאין עושין רצונו של מקום, והרי בפסוקים שלפני כן נאמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי וגו' לאהבה וגו' ולעבדו בכל לבבכם וגו' ועל זה נאמר ואספת דגנך. ותירץ, שוודאי שאין דעת רבי ישמעל שיהא הרשות נתונה לאדם לפרוש אפילו זמן מועט העסק התורה ולעסוק בפרנסה בהתנתקות מלימוד לגמרי, אלא שמה שהתיר הוא רמוז בלשונו שאמר "הנהג עמהן מנהג דרך ארץ", והיינו עם התורה, שגם באותה שעה מועטת שאדם עוסק לפרנסתו כדי הצורך וההכרח, על כל פנים ברעיוני מחשבתו צריך שיהיה מהרהר רק בדברי תורה. ומה שאמרו הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם והרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם, הכוונה "רבים" בדווקא, כי וודאי שלכלל ההמון כמעט שאינו אפשרי שיתמידו רק בעסק התורה, מבלי לפנות אף שעה מועטת לפרנסה, אבל יחיד שאפשר לו להיות עסוק אך ורק בתורה וודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף לזמן מועט מתורתו לעסק הפרנסה וכדעת רבי שמעון בן יוחאי, ולפי זה יש ליישב פסוק "ואספת דגנך" שהרי פסוק זה מוצא הוא מכלל פרשת "והיה", שכל הפרשה נאמרה בלשון רבים, ופסוק "ואספת" בלשון יחיד, והיינו לומר לך שיחיד נקרא אין עושה רצונו של מקום כשמפנה את עצמו אף מעט לעסק הפרנסה. ועיין שם עוד שהאריך לבאר כי כפי שיעור התקרבותם ודבקותם של ישראל אל הקדוש ברוך הוא כך מודד להם הוא יתברך).
ובספר אור הישר כתב הסבר נפלא בפסוק (בראשית פרק כה, כח) "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" על פי מחלוקת רבי ישמעאל ורבי שמעון. שהרי התחבטו המפרשים רבות איך יתכן שיהיה יצחק משוחד באהבתו לאותו רשע מפני שנהנה מאכילתו, וכתב, דלולי פירוש רש"י על פי התרגום שהוא משום הציד ממש שבפיו של יצחק הנהנה מציד בנו, אפשר שנחלקו יעקב ועשו בפני אביהם אם יפה תורה עם דרך ארץ, או שיש לאדם ללמוד תורה מבלי להתעסק בדרך ארץ. יעקב שהיה איש תם יושב אוהלים, חשב שה' יזמין פרנסתו על ידי שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים, ולכן למד יעקב בתמידות תורת אביו, אבל עשו חשב שלצורך פרנסתו עליו ללכת ולצוד ציד, ובאמת אחרי שכילה צידו גם הוא למד תורה מאביו, על כל פנים משום כבוד אביו, וכדברי רבי שמעון בן גמליאל (בראשית רבה פרשה סה) כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. והנה, יצחק שבוודאי עסק בתורת אביו אברהם, בכל זאת נהג בדרכי חייו גם מנהג דרך ארץ כדכתיב "ויזרע יצחק" (בראשית פרק כו, יז) "ויחפר את בארת המים" (שם פסוק יח) "ויעתק משם ויחפר באר אחרת" (שם פסוק כב), ועל פי זה לא ראה יצחק בעשו שום דבר רע במה שעוסק גם כן בפרנסה, דזה לא נחשב אצלו לחסרון, שהרי הוא גם כן שיתף דרך ארץ לתורה בדרכי חייו, וכל שכן שכך צריכים לנהוג בניו שהם היסודות לדורות הבאים, שצריכים ללמד את כלל האנושות להימנע מהדרך שאחז בה יעקב, שהרי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ואפילו יעקב עצמו כשלא היה על שלחן אביו ובא אצל לבן היה מוכרח גם כן לעסוק בדרך ארץ, וזהו מה שאמר הכתוב "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו". ויובן לפי הסבר זה ועל פי המדרש שעשו היה צד את יצחק בפיו ומרמהו, ואף יוסבר התרגום (לולי הבנת רש"י כפשוטו) שכתב "ורחים יצחק ית עשו ארי מצידיה הוה אכיל", והיינו, שעשו עצמו אכל מצידו ובזה עשה לו נר לפרנסתו, וזה נשא חן בעיני יצחק משום שיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (ועיין עוד לקמן בפרק ב פסוק א מה שהבאנו בנידון 'מרגלי יהושע לעומת מרגלי משה' בשם 'אהל ישכר' להסביר חטא מרגלי משה על פי מחלוקת רבי ישמעאל ורבי שמעון וכן עיין מה שהגנו על דבריו).