קידושין ד: בד"ה תושב זה קנוי קנין עולם, שכיר זה קנוי קנין שנים, וברש"י ביאר דתושב ושכיר ע"ע הם, ותושב הוא נרצע והכא ביד כהן ואעפ"כ אין גופו קנוי לו כשאר עבדים כנענים לאכול בתרומה, ושכיר הקנוי קנין שנים שלא הגיע לו שש שנים, וכן כתב הרמב"ם תרומות פ"ו הל' ה הזר אסור לאכול תרומות שנאמר וכל זר לא יאכל קודש, אפי' היה תושב כהן או שכירו, שנאמר תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש, תושב זה שכיר עולם, ושכיר זה קנוי קנין שנים, ועבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר כו' ומתבאר דין עבד עברי שאינו אוכל בתרומה, רק דצ"ב מה שהק' הכס"מ חדא הא בתורת כהנים פ' אמור ילפינן יכול אפי' קנה עבד עברי יאכל בתרומה ת"ל כסף יצא ע"ע שאין כסף, ויש לתמוה דאחר דילפינן מתושב ושכיר דע"ע אינו אוכל בתרומה וכמו שפי' רש"י [וגם שא"א לומר שתושב ושכיר הם עבד כנעני דלהדיא בכ"מ דע"כ אוכל בתרומה] א"כ למה הוצרך בתו"כ למעוטי מכסף עבד עברי, ועוד קשה מה שכ' הרמב"ם ועבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר והרי תושב ושכיר היינו עבד עברי, ומסיק דשכיר עולם ושכיר שנים שכ' הרמב"ם מיירי במכרוהו ב"ד, וזהו שכ' רש"י דתושב הוא עבד עברי הנרצע ואין רציעה שייכת אלא במכרוהו ב"ד, ומ"ש ועבד עברי היינו מוכר את עצמו.
והנה יש להקשות מאי דאקשי באבנ"מ תשובות סי' יז, ובמנ"ח רפ ס"ק ה, דמאי רבותא איכא במוכר עצמו, והיה לנו ללומדו ממכרוהו ב"ד שאם התם אינו אוכל בתרומה אמאי יאכל במוכר עצמו, והוסיף האבנ"מ דהוא כ"ש דבמכרוהו ב"ד קרוב יותר לעבד כנעני דמותר בשפחה כנענית ובכ"א אינו אוכל, ק"ו מוכר עצמו דאסור בשפחה ודאי שלא יאכל בתרומה.
ובמנ"ח כ' די"ל דעת הכס"מ דבמכרוהו ב"ד דילפינן מתושב ושכיר מה דנתמעט דאינו אוכל אינו מדין זר ומ"מ חשיב קנין כספו, רק דיש דין חדש דתושב ושכיר לא יאכל ודינו מלקות, ואם היה נלמד מהא אף מוכר עצמו הוה אמרינן שדינו מלקות ולא מיתה בידי שמים, ומשו"כ הוצרך לקרא דכסף דבמוכר עצמו דלא הוי קנין כספו דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית הרי הוא זר וחייב מיתה בידי שמים.
אמנם לדבריו יש להקשות חדא מש"כ בעצמו דמבואר ביבמות ע: דמה שאין תושב ושכיר אוכלים היינו משום דאינו קנינו ומשמע דהוי כמוכר עצמו וא"כ הדרא קרא לאיסורא קמא דזר ושניהם שוים בדינהם עיי"ש, ועוד י"ל דאף אם נקבל ישוב זה אינו מיישב רק הקושיא מתורת כהנים דילפינן עבד עברי מכסף, אבל מה שהק' על לשון הרמב"ם דעבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר אינו מתיישב, דחילוק גדול בינהם דמוכר עצמו הרי הוא זר וחייב מיתה בידי שמים, ומכרוהו ב"ד אינו זר אלא הוי איסור מחודש המחייבו מלקות ואינם דומים כלל.
ובאבנ"מ כ' בדעת הרמב"ם דתושב היינו עבד נרצע, ושכיר הוא מוכר עצמו, והנה בתושב מאי דלא אוכל בתרומה יש לומר משום דאינו קנין כספו דנקנה ברציעה, ושכיר מה שאינו אוכל הוא משום קנין איסור דלית ביה דהא אסור בשפחה כנענית, ולפ"ז לא היה לנו ללמוד על מכרוהו ב"ד דהתם אית ביה תרוויהו, קנין כספו וקנין איסור דמותר בשפחה כנענית, ונימא דיהא נמי אוכל בתרומה, ומשו"כ בעינן קרא דכסף למעוטי כיון דאינו קנוי קנין עולם אינו אוכל, ולפ"ז מתיישבים שתי הקושיות, מה שהק' מתו"כ, ואף מש"כ הרמב"ם דע"ע כתושב ושכיר, דבכולהו אית בהו חסרונא דאינם אוכלים בתרומה.
אמנם בנידון דרציעה הסתפקו אחרונים אי הוי קנין חדש או דהוא המשך לקנין הקודם, והנה, אי נימא דהוא המשך לקנין הקודם י"ל דצריך שיעשהו תוך שש, דאי אחר שש כבר נגמר קנין הקודם ובעינן קנין אחר וזה אינו קנין בפנ"ע, ואי נימא דהוי קנין חדש יעשהו אחר שש דכשיגמר קנין הקודם עושה קנין חדש, והרמב"ם הביאו חזו"א דנקט לשון "לסוף שש" וכ' דאינו מוכרע אם התכוון אחר שש או בתוך.
אכן בחזו"א כב. נטה לומר דרציעה היא בתוך שש ולא לאחריה, ובזה פליג על ר' אלחנן בקוב"ש דכ' דהוא אחר שש, ונ' דנח' בזה דאמרינן דאי הוי המשך לקנין הקודם וכדסבר חזו"א יעשה הרציעה תוך שש, אבל ר"א סבר דהוא קנין חדש, והנה, מאי דכ' באבנ"מ בהסבר הרמב"ם י"ל דהוא דוקא אי נימא דנרצע הוא קנין חדש ומשו"כ היה ס"ד דדוקא נרצע אינו אוכל כיון דאינו קנין כספו, דאי נרצע הוא המשך לקנין הקודם א"כ אף הוא הוי קנין כספו, (כן העיר בהגהות פיתו"ח) וע' בקיע"ק סי' ה מש"כ לבאר דברי הרמב"ם באורך.