תוד"ה ואימא לדידה וא"ת כו' האבנ"מ סי' כז ס"ק ג כ' ליישב קו' התוס' עפמש"כ הריטב"א בשם יש שתי' דמנלן דשוה כסף ככסף בקידושין, דכיון דדרשינן כסף קידושין מדכתיב ויצאה חנם כו' דיש כסף לאדון אחר, וגבי ע"ע ואמה שו"כ ככסף, הכי נמי דרשינן אין כסף ושוה כסף לאדון זה אבל יש כסף ושוה כסף לאדון אחר, ומבאר לפ"ז דאתי שפיר קו' תוס', דלפי ס"ד דגמ' שהקשתה ואימא לדידה א"כ האב מקדשה, וכספא לדידה, ובזה אין לומר שמסברא שו"כ ככסף דכל היכא דהוא מדעת מקבל ממילא הוי כסף ממש, כיון דריצוי דאב לא מהני דהכסף לדידה, והיא נמי אינה מרוצה כי מתקדשת בע"כ, וא"כ נימא דמה דאיצטריך ויצאה חינם למילף דבקידושין בע"כ נמי אמרינן שו"כ ככסף, ואין הפסוק מיותר, [ובמסקנת הגמ' כיון דאסיק דמאן דמקדש איהו שקל כספא לא איצטריך לימוד לשו"כ דחוזר הסברא דכל היכא דמקבל שו"כ מדעת חשיב ככסף ממש, וממילא קרא דויצאה יתור הוא וע"כ עבדינן צריכותא].
ובאבני נזר סי' שצא כ' על דברי אבנ"מ אלו דדברים תמוהים הם דהפירוש ואימא לדידה שהיא תקבל קידושין, והוכיח שם דקו' הגמ' ואימא לדידה שהיא בעצמה תקבל קידושיה ממה שדחו תוס' ד. פירוש ר"ח במסקנא דויצאה היינו ימי נערות דלפי' אכתי קשה ואימא לדידה, וכן דחו תוס' ורש"י בכתובות מו: ואם הפירוש בקו' הגמ' דאביה מקבל קידושין ואיהי תשקול כספא הרי למסקנא מאן דמקבל קידושין שקיל כספא כדאמר השתא אביה מקבל קידושין איהי תשקול כספא ועיי"ש עוד שהאריך.
ונראה לבאר דבריהם הק', דהנה מהלך סוגיין יתפרש בשני אופנים הנגזרים מדעת המקשן דהק' ואימא לדידה, האופן האחד דאחר שלמדנו מויצאה חנם דיש כסף לאדון אחר, הקשה דנימא דדרשא איירי ביציאה דאין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת, דאמנם הוא יקבל קידושיה אבל כספא איהי תשקול, ומשום דאין האב בגדר אדון אלא בגדר שליח לקבל קידושיה אבל היא הבעלים וממלא שקלא כספא, וע"ז תי' דכיון שאביה מקבל קידושין מאת בתי נתתי לאיש הזה דמשמע מלשון זה שהוא אדונה ולא שרק הוי שליחה לקידושין וע"כ מקבל נמי כספא מדין בעלות, והשתא התרצן קבע דמי שמקבל קידושין הוא מקבל נמי כסף קידושין דהוא נקרא אדון ובעלים, וע"ז הק' ואימא הני מילי קטנה דכיון שקידושיה היו בקטנותה שפיר אביה מקדשה ושקיל כספא משום דאין לה יד, אבל גדולה נימא דהיא תקדיש נפשה ואיהי תשקול כספא, ומשני אמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה וא"כ מצינו שכספא האב מקבל מדין שבח נעורים, ומכיון דהוא נקרא הבעלים, ולכן רק הוא יוכל לקדשה ולא היא, וע"ז אמרינן דאין ללמוד, דבהפרת נדרים הכתוב מדבר, ותחזור הקו' דאימא בנערה דהיא תתקדש ותשקול כספא, ונמשך השקלו"ט עד דמסיק אלא מסתברא דכי קא ממעט יציאה דכוותיה קא ממעט, דהאב נקרא הבעלים והאדון כמו אדון דאמה, ומשו"ה דרשינן הכא דיש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב.
ובאופן אחר אפש"ל דאחר שילפינן דרשא דיש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב שאלה הגמ' ואימה לדידה היינו דאולי אין כאן אדון אחד דאף היא אדון לעצמה ונימא דתתקדש היא ותשקול נמי כספא, ואין זה מכח שלא יתכן שאחד מקבל קידושין והאחר כספא דאם הוא בעלים בעי לשקולי כספא נמי, אלא משום שהסיבה שהיא מקבלת קידושין דיש לה יד תהיה נמי הסיבה שתקבל כספא, ואמנם גם הוא יכול לקבל קידושיה ובאופן זה כספא הוי לדידיה, דהם כשותפים לענין קידושיה, וע"ז ענתה דמאת בתי נתתי ילפינן דהיא שלו מתורת בעלות דידיה גרידא ולא כשותף עימה ולכן כספא נמי דידיה, ואמרינן, אולי מה שהוא נקרא האדון היחיד זה דוקא בקטנה אבל בגדולה דאית לה יד לקבל קידושיה א"כ שוב נימא דכיון דיש לה יד תקבל איהי נמי קידושיה ומאותה סיבה תקבל אף כסף קידושיה, ומשני, אמר קרא בנעוריה בית אביה כו' דכספא דאבוה הוא מדין שבח נעורים וא"כ זה מוכיח שאין היא הבעלים, ואחר שו"ט דגמ' אסיקנן אלא מסתברא דכי קא ממעט יציאה דכוותיה קא ממעט, דכמו דהתם אי הוה כסף היה נותן למי שיצאה ממנו דהוא האדון היחיד, אף הכא דיש כסף אמרינן דהוא למי שיצאה ממנו ומאן ניהו אב דהוא בעליה.
והנה בביאור מסקנא דשמעתין דיציאה דכוותיה קא ממעט כ' ר"ח יציאת אמה עבריה מאדון שהוא עת נעורים אף כאן נערה, והק' תוס' דסוגיא לא משמע כלל שהוא צריך ללמוד על יום נערות אלא מנלן דכסף דאבוה ע"כ, ולפי הנ"ל ניחא אי נימא דקו' הגמ' ואימא לדידה היא דאיהי תתקדש ותשקול כספא, שפיר הק' תוס' דמה לי דאיירי בנערה, דלמא איהי תשקול כספא כשהיא מתקדשת, ומנלן דכספא דאבוה, ורק אי נימא דהפשט במסקנא הוא דכמו דהתם אי הוה כסף היה נותן למי שיצאה ממנו דהוא אדונה היחיד, אף הכא דיש כסף אמרינן דהוא למי שיצאה ממנו דהוא האדון, הוי שפיר, אבל בזה שאמרת דאיירי בנערה אינו מיישב הקו' כלל. משא"כ אי נימא בהסבר מהלך הסוגיא דהק' הגמ' ואימא לדידה דאיהו יקדיש ואיהי תשקול כספא, א"כ לפי המסקנא דילפינן דמאן דמקדיש איהו הבעלים ושקיל כספא, לא תובן קו' תוס', דשפיר פי' ר"ח דאיירי בנערה וכיון שיוצאה ממנו והוא האדון מוכרח דאיהו שקיל כספא דמאן דמקדיש שקיל נמי כספא, ועד עכשיו דלא אמרינן דאיירי בנערה משום דהתם אין כסף והכא יש כסף וא"א לדמותם אלא"כ נימא דבקטנה איירי, ואנן הרי בעינן לתי' גבי נערה בקידושין דכספא לאביה ולא גבי קטנה, א"כ לא תתישב הסוגיא, אבל אחר דאמרינן דמדמינן קידושין לאמה דמה התם ביום נערות איירי ויוצאת ממי שהיתה עד עכשיו אצלו והיינו אדונה, אף הכא בימי נערות איירי ויוצאת ממי שהיתה עד עכשיו אצלו, וכמו דהתם יוצאה ע"י סימנים אף הכא יוצאה ע"י שמקבל קידושיה, והשתא ברור דכיון דמקבל קידושיה שקיל כספא דכך אסיק בגמ' דמאן דמקדיש איהו שקיל כספא, וא"כ לא יובן מה הק' תוס' לפי' ר"ח, וזוהי קו' האבנ"ז לעיל על אבנ"מ דנקט בסוגיא דאימא לדידה היינו דאיהו יקדיש ואיהי תשקול כספא, ולפי דבריו לא יובן מאי דדחה תוס' שיטת ר"ח וכמבואר.
אכן שיטת תוס' מבוארת בהמשך נמי במאי דגרס בגמ' אבל גדולה דאית לה יד לקבל קידושין ולא השמיט כהשמטת ראשונים את המילים "לקבל קידושין", והוא סבר דברור היה לנו שנערה מקבלת קידושין ורק שאלה הגמ' דכשהיא תקבל הקידושין תשקול כספא, וכשהוא יקבל הקי' ישקול איהו כספא, וז"ל תוס' ד"ה וכי תימא כו' לכן נ"ל לעיל ואימא ה"מ קטנה כלומר קטנה שייך לעשות אותו ק"ו דהשתא אביה מקבל קידושיה איהי תשקול כספא, כיון שאין לה יד לקדש עצמה, אבל נערה דאית לה יד תקדיש נפשה ותשקול כספא פי' כיון שיש לה יד לקדש עצמה יהיו הקידושין שלה אבל אמת הוא שגם כשהיא נערה אביה יכול לקדשה וכשאביה מקדשה אז יהיו הקידושין שלו עכ"ל ומתבאר כשיטתו דאסברינן בקו' הגמ' ואימא לדידה דאף היא תתקדש ותהיה היא ואביה כשותפים וע"ז ענתה הגמ' את בתי נתתי דמשמע דהוא האדון לבד ואמרה עוד ואימא ה"מ קטנה אבל גדולה שמקדשת עצמה אמאי ישקול אביה כספא נימא דכשהיא מתקדשת תשקול איהי כספא, ומשני דילפינן דשבח נעורים לאביה, ואי היא בעלים אמאי שבח לאביה, ודחינן דבהפרת נדרים הכתוב מדבר, ומסיק דיציאה דכוותיה מה התם אי הוה ליה כספא היה של אדונה שיוצאת ממנו אף הכא דיש כסף הוי של אביה שיוצאת ממנו.
אבל רש"י גרס אבל גדולה דאית לה יד ולא גרס לקבל קידושין וביאורו דלא סברינן דנערה מקבלת קידושין וזו גופא שאלת הגמ' דנימא דאית לה יד ותתקדש נמי, ואף תשקול כספא, ומתבאר דסבר במהלך הגמ' ששאלה ואימא לדידה דאמנם אביה מקדשה אבל נימא דאיהי תשקול כספא דנעשהו רק שליח והיא הבעלים, וע"ז ענתה הגמ' את בתי נתתי דמשמע דהאדון הוי אביה וממילא הוא שקיל כספא (דהוא פי' את בתי כו' בתמיה אפשר שעל חנם זיכהו כו' והיינו דלא נימא דהיא הבעלים ומה שמקדשה נתנה לו תורה אפשרות לקדשה בתורת שליח, דאטו על חנם זיכהו הכתוב כו' וע"כ דהסברא אומרת דמה שמקבל קידושיה הוי משום דהוא הבעלים על הקידושין), ופריך דאולי בנערה דקיי"ל גבי מקח וממכר דאית לה יד, נימא דאף גבי קידושין אית לה יד ותקרא היא אדון לענין קבלת הקידושין ולענין כסף הקידושין, ולדבריו אי נימא הכי אביה לא יוכל כלל לקדשה בנערותה דמדין שליח לא יכול לקדשה וכמוש"כ דא"א דעל חינם זיכהו הכתוב בקבלת קידושיה, וזה נמי מש"כ בד"ה ואימא הני מילי דזכי ליה לקבלם בקטנה דאין לה יד דלאו בת דעה היא, ואע"ג דקרא במוציא שם רע בנערה כתיב דכתיב ונתנו לאבי הנערה, לעולם דקדשה ניהלה בקטנותה. וע"ז משני בגמ' אמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה וכיון שראינו שהוא מקבל כספא ע"כ משום שהוא הבעלים ורק הוא יכול לקדשה, והק' דלמא בהפרת נדרים הכתוב מדבר, ותחזור הקו' דאימא גבי קידושין היא תתקדש ותשקול כספא, ומסקינן דכמו דהתם מיירי ביום נערות שיוצאת מהאדון בלי כסף, אם כאן בנערה איירי דיוצאת באירוסיה מאדונה שמקבל קידושיה וממילא כספא נמי וזהו יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב.
וברש"י כתובות מו: כ' ז"ל מה כסף דיציאת אדון אי הוה התם כסף דאדון שהיא יוצאה ממנו כו' ואני שמעתי יציאה דכוותיה קא ממעט מה התם נערה אף הכא נערה וקשיא לי אכתי אימא לדידה ובמסכת קידושין פירשתיה בלשון שמועתי ובקושי עכ"ל, ודנעיין בה נחזי דהכא לא כ' ממש לשון תוס' דאם היה כסף היה הולך למי שיצאה ממנו, אלא דהוי יציאת אירוסין כמו באמה וכמו דהתם אין כסף לאדון שיוצאה ממנו אף בקידושין דיש כסף הוא למי שיוצאה ממנו, ונ' דר"ל דכל הנידון הוא כיצד לדמות קידושי הבת נערה לאמה דהרי אם נדמה מה ששם נערה אף הכא זה יקשה דהרי כאן יש כסף ושם אינה יוצאה בכסף אלא בסימנים, ואלא מאי נימא דבקטנה איירי התם דאיכא כספא אבל אנן נערה בעינן דמנין דכספא לאבוה וע"כ השיב רש"י דאיירי ביציאת אירוסין התם וה"ה הכא וא"ת הא ליתא כספא באמה הסביר דאין לי צורך ללמוד ממה שיש התם כסף אלא כיון דיוצאת שם ע"י סימנים ואין כספא אף הכא יוצאת ע"י מה שמקבל אביה קידושין, וממילא אית ליה נמי כספא ומשו"כ לא נקט דאילו היה שם כסף היה הולך למי שיצאה ממנו, כיון דאחר שאמרת דמאן דמקדיש איהו שקיל כספא א"כ סגי בכך דתימא דאיירי ביציאת אירוסין דצריכה לצאת ממי שהיתה עד עכשיו אצלו גבי אמה וה"ה הכא ואחר שיודעים שיוצאת ממנו והיינו בקבלת קידושיה ברור שיש כסף לאדון זה הוי אומר אביה, ובכך נסביר שיטת ר"ח שלא פירש וכ' רק דאיירי ביום נערות, אכן פירוש זה לא בשופי אזיל וזה מש"כ איהו נמי התם דפירשה בקידושין בקושי.
ואמנם נמצאנו למדים מכל הנ"ל שני הסברים אף לקו' הגמ' ואימא ה"מ קטנה אבל נערה כו' האחד שיטת רש"י דלעולם אביה לא יוכל לקדשה, ושיטת תוס' דאף היא תתקדש וגבי כספא אי אביה מקדשה איהו שקיל כספא ואי איהי מקדשה תשקול נמי כספא וכמו שביארנו, אכן התורי"ד בפירכת הגמ' ופירוקא גבי בשת ופגם כ' ז"ל קשיא לי דהא מדזכי רחמנא בשת ופגם לאב מצינן למילף דזכי אביה לקדשה למנוול ומוכה שחין בע"כ, וכיון שלמדנו שהאב יכול לקדשה מסברא למדנו שהכסף קידושין שלו כדאמרן לעיל והאי קרא בנערה כתיב, ונראה לי לתרץ שאין התלמוד מקשה שלא יוכל אביה לקדשה שהדבר ידוע שיכול לקדשה אפי' בעודה נערה דקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה בנערה כתיב ולא כדפריש המורה כגון דקידשה כשהיתה קטנה אלא אפי' כשהיא נערה ילפינן מיניה דמצי לקדשה בע"כ והכי מקשה תינח קטנה דלית לה יד כלל יקדשנה אביה ויזכה בכסף קידושיה אבל נערה דאית לה יד אע"פ שהאב יכול לקדשה כדילפינן מאת בתי נתתי גם היא תקדש עצמה בלי דעת האב ותשקול איהי כספא ויהיה בה זוכה שתי ידים יד אביה וידה וכיון שגם היא יכולה לקדש עצמה בלא דעת האב גם אם קדשה אביה לא יזכה בכסף קידושיה והשתא אתי שפיר דלא ילפינן קידושין מבשת ופגם דאע"ג דאינון דאב אפי' בנערה מפני שיכול למוסרה למנוול ומוכה שחין כדילפינן מאת בתי נתתי ויקבל מהן דמים אבל לעולם כסף קידושיה דידה הוי עכ"ל, ודבריו אינם כרש"י דהרי כ' דאף אביה מקדשה ואף מה שכתב דבכל אופן תשקול איהי כספא לא הוי כתוס' דסבר דאי אביה יקדשה איהו שקיל כספא, ולפי מה שביארנו למעלה י"ל דסברה גמ' בשאלתה דה"מ בקטנה אז אמרינן דאביה מקרי בעלים משום דלית לה יד כלל והישות היחידה שיש לנו לעניין זה היא אביה, אבל נערה דאית לה יד נימא דהיא מקרי בעלים דהרי היא בעלת הדבר ויד אית לה ומה שאביה מקבל קידושיה הוא משום דהוא שלוחה אבל כספא תמיד הוי דמשלח (דלא כרש"י דאטו בחנם כו') וזה מאי דאמרינן אבל נערה תקדיש איהי נמי נפשה ותשקול כספא איהי דוקא מדין בעלות.
ב) ובתוס' כתובות מו: ד"ה יציאה דכוותיה קא ממעט כ' והשתא כיון דשמעינן מהאי קרא דכספא דאביה הוי סברא הוא דאיהו נמי מקבל דהשתא אביה שקיל כסף קידושיה ואיהי תקדוש נפשה, והק' רע"א בדו"ח ז"ל ותמיהני על פירושם דבשלמא להיפוך שייך לשאול שפיר השתא אביה מקדשה ואיהי תשקול כספא, דמהיכן איהי תזכה בכסף דאביה, אבל להקשות איהי תקדיש נפשה ואביה שקיל, זה אינו קושיא די"ל דהתורה זיכתה את אשר לה לאביה כמו מעשה ידיה שזיכתה לו, ותו תימא, דאם זה יסוד מוסד דאם איהי מקדשה נפשה א"א שיהא כסף לאביה, א"כ איך קאמר בריש קידושין וצריכא דאי אשמועינן מעשה ידיה משום דמיתזנה מיניה והא בפשוטו ליכא למילף כסף קידושין ממעשה ידיה דהא י"ל דאביה אינו יכול לקדשה ומשו"כ ע"כ הכסף שלה דאם יהיה דידיה ע"כ יהא יכול לקדשה וזה א"א ללמוד ממע"י עכ"ל, והנה לפי כל הנ"ל בביאור הסוגיא מיושבת קו' דהרי בכל מהלך הגמ' דנה מה גדרם של האב והבת בדין בעלות ושליחות וע"ז מסיק יציאה דכוותיה דהאב מקרי בעלים על קידושי בתו, וא"כ מאי דשקיל כספא אין זה דהבת זוכה ומזכה לו דהרי אינו שליח, ומכיון שכן הרי ברור דאף הוא יקבל קידושיה דהוא הבעל דבר, וי"ל דאף במעשה ידיה נראה דהוי בעלים ע"ז ואף יכול לכופה, והשתא שפיר נמי צריכותא דגמ' דהיה לנו ללמוד קידושי הבת ומעש"י זה מזה משום דלשניהם גדר שוה הוא דהאב מקרי לענינם הבעלים, ולפ"ז צ"ל בדברי רע"א דסבר דאין האב יכול לכוף את בתו למע"י, ובאמת דבנידון זה נ' מסוגיין דאפשר ללמוד לשני הצדדים דילפינן אמר רב הונא מנין שמעשה הבת לאביה שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה, ומזה שמעינן לכאורה דכמו דהאדון כופה את אמתו למעשה ידיה אף אב כופה את בתו למעשה ידיה וזה הסיבה שיכול למוכרה לאדם אחר להיות לו לאמה, והנה הק' הגמ' ע"ז תיפוק ליה מבנעוריה בית אביה, ולכא' ממשמעות דפסוק זה לא נשמע שיכול האב לכופה למעשה ידיה אלא אם עשתה אמר קרא דיהא לאביה, ולפ"ז אפשר דרע"א סבר דמה דילפינן מאמה אין זה אומר שיכול אביה לכופה כאדון הכופה את אמתו, רק דכאן אי עושה במלאכה מעשה ידיה הוי של אביה ומשו"כ יכול למוכרה לאמה, דאילו לא היה בכלל זוכה במע"י לא היה כלל יכול למוכרה דכיצד ימכור מה שאין לו כלל זכות בו, אבל אחר דיש לו חלק במע"י אף דאינו יכול לכופה לזה דהרי בת אצל אב אינה כאמה אצל אדונה, עכ"פ יכול למוכרה לאחר ואחר שמוכרה כיון שקנה אותה מאביה לזכות זו יכול נמי לכופה דזה מהות קנינו, אמנם בס' המקנה סבר דיכול האב לכוף את בתו למעשה ידיה כמו דיכול האדון לכוף אמתו, והוק' ליה מאי דאמרינן מגמ' דבנעוריה בית אביה וע"ז יישב דכיון דילפינן מאת בתי נתתי שיכול אביה לכופה לקידושין שתנשא לבעל ואפי' למנוול ומוכה שחין כדפי' רש"י ב"ק פז ד"ה דאי מסר ליה כו' ה"נ נילף דיכול לכופה למעשה ידיה ואע"ג דקרא דאת בתי איירי בקטנה מ"מ כיון דבשניהם יכול האב לכוף אותה לקדשה אין הבדל בינהם, וא"כ חלק הכפיה נלמד מק"ו דכיון דיכול למוכרה או לקדשה ע"כ דיכול הוא לכופה.
ג) ועל דרך יסוד הנ"ל דסוגיא שקלא וטריא בגדר זכאות האב אי הוי מדין בעלות יש ליישב מה דהק' שם נמי במקנה על מש"כ הרמב"ם פ"ג מאישות הל' יא האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה, וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה וקידושיה לאביה כו' וזה לכאו' נגד סוגיא דידן דקטנה ילפינן מאת בתי ונערה מויצאה מקיש יציאה ליציאת אמה, ולפי דברינו מתבארים דבריו דאמנם מאת בתי נתתי גלי לן קרא דהאב מקרי בעלים על קידושי הבת ורק דשאלה הגמ' דלמא זה דוקא בקטנה ולא בנערה וע"ז מסיק יציאה דכוותיה כו' דהוא גילוי מלתא דאף בנערה איירי, ודילפינן מיציאה דאמה דיש לו כסף אבל אנן ידעינן דכיון שכן הוא מקרי בעלים אחר דאית לן קרא דאת בתי נתתי דכספא שלו הוי משום דהוא בעלים, וזה הבסיס למה שאמרנו אף בנערה דמקרי בעלים, דכל הנידון היה דגם נערה תהיה כמו נערה דילפינן מקרא גדר בעלות, ושפיר נקט הרמב"ם דשניהם נלמדים מאת בתי נתתי, דזהו מקור גדר בעלים שבהם כנלפו"ר, וע' בדברי הלח"מ ש"ם.
ד) גיטין כא. ואמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו כו' אמר אביי מכדי חצר מהיכא איתרבי מידה, מה ידה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה אף חצרה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה והא מתנה מדעתה איתא בע"כ ליתא, מתקיף ליה רב שימי בר אשי והא שליחות לקבלה דמדעתה איתא בעל כורחה ליתא וקא הוי שליח לקבלה, ואביי אטו שליחות מידה איתרבי מושלח ושלחה איתרבי, ואב"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כורחה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כורחה ע"כ, ומגמ' זו להדיא דמה שאביה מקבל גיטה הוא בתורת שליחות ולא בתורת בעלים כדאמרינן, ונ' דיש לחלק בין מה שבקידושין הוי בעלים עליה דכיון דמוציאה מרשותו ניחא מה דהוא מקרי הבעל דבר, אבל בגירושין אחר שכבר יצאה מרשות האב לרשות הבעל ומדינא דתורה צריכא היא לקבל הגט דהיא המתגרשת, יש לומר דנתנה לו תורה לבעל נמי אפשרות לקבל בשבילה את הגט אבל זה מדין שליחות, דמעיקר הדין היא צריכה לקבל גיטה דהיא המתגרשת, וכדברים האלה נמצא בשו"ת הרידב"ז ח"י תשובה ב אלפים שלב דכ' לחלק דגבי גט מועיל יד האב דזכי ליה רחמנא יד יתירה דיועיל גירושיה גם בקבלת האב משא"כ בקידושין דמקרי האב בעלים, והוכחה לזה הביא מנוסח שטר הקידושין דכותב לו "בתך מקודשת לי" אבל את הגט כותב ע"ש הבת וכדאמרן, אמנם, מסוגיא הנ"ל דמשמע דבגט האב הוי שלוחה דבת יש לתמוה טובא מאי דהק' האור שמח פ"ג מהל' גירושין הל' יב דהוי סתירה למאי דאיבעיא לן במסכתין מד: נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה כיד אביה דמיא או כחצר אביה דמיא, ומשמע דבין כך ובין כך האב ודאי מקרי בעלים לענין קבלת הגט ורק הנידון אי הוי שלוחה דידיה או כיד אביה, ובקיע"ק סי' יג כ' ליישב דכמו בקידושין קעביד הבעל שני דברים, קונה אותה לאשה, ואוסרה אכו"ע כהקדש, וכדכ' פנ"י דאף היכא שאינה ערוה כגון שפחה חרופה מ"מ לא יהיו קידושין תופסים בה דאין היא ברשות עצמה לקבל הקידושין מאחר שקנין אישות שבה קנוי כבר לבעל, וכמו"כ בגירושין נמי קעביד שני דברים, מקנה אותה לעצמה, ומתיר את האיסורים שבה, ולפ"ז בנערה ההקנאה הוא להחזירה לאב, והיתר האיסורים הוא בגוף הנערה, ולכאורה לא היה מועיל נתינת הגט לא לאב ולא לבת, דלאב אין היתר איסורים, ולבת אין את ההקנאה דהיא חוזרת לאביה, וא"כ מאי דמהני לתת לאב את הגט הוא מתורת שליחות וכאילו הבת בגופה שהוא המותר קבלה את הגט, ואף שהבת מקבלת גיטה מועיל ההקנאה מחמת שהוא שלוחה של האב, וא"כ בין האב בין הבת צריכים לדין שליחות, וביישוב זה יש לדון במש"כ שם בעצמו דאין לומר שהבעל קונה אותה לעצמה וממילא נעשית אשת איש והתורה אסרה א"ש אעלמא, אלא הבעל בעצמו קעביד עליה איסורים לעלמא, ועימש"כ יפ"ע בדף מג: הובא בהגהות וחידושים, ובסוגיא התם נרחיב בעז"ה יותר בקו' זו.