תודה הדסה.

את לגמרי צודקת.

אי הידיעה היא שלב ראשון לפני השלב השני שהוא הקשבה וחיפוש.

כל אי ידיעה, מובילה לחיפוש שמוסיף ידיעה, והיא פותחת עוד מקום שאיננו יודעים וכך מתוך סקרנות אמיתית וחיפוש ידיעה נוספת אנחנו רוכשים עוד ועוד ידיעות והבנות.

לצורך העניין, אם כבר עסקנו בפילוסופיה ופילוסופים נאמר כחומר להעשרה: שכאשר מנון (דמות אפלטונית המקיימת דיאלוג עם סוקרטס), פונה לסוקרטס ואומר לו: קודם שדיברתי איתך ידעתי מהי המידה הטובה, עכשיו שדיברתי איתך, הבנתי שאני לא יודע מהי המידה הטובה, אבל גם אתה אינך אומר לי מהי המידה הטובה, והמקום הזה בלתי נסבל, כי מהי בעצם המידה הטובה?

על זה ענה לו סוקרטס: המודל שלי הוא מודל דו שלבי. ראשית עליך לעבור את השלב הראשון שבו תבין ותסכים שאינך יודע. אם תגיע לעמדה הזאת, אז בוא נלך יחד ונחפש את ההגדרה של המידה הטובה.

וכאן פונה מנון לסוקרטס, ומציג את פרדוקס מנון הידוע: "ובאיזו דרך תחפש, סוקרטס, אחרי דבר שאינך יודע כלל מהו? שהרי מה בין הדברים שלא ידעתם תשים לך מטרה בחיפושך? ואפילו יזדמן לך כאשר יזמן – כיצד תכירנו לדעת שהוא דבר זה שלא ידעתו?"

כלומר, רכישת ידע היא דבר בלתי אפשרי, כי היאך אפשר לרכוש דבר מה שאינו ידוע. הרי חייב שתהיה לנו ידיעה על המושג על מנת שכאשר נפגוש את הדבר בעולם נוכל לבחון אותו מול המושג שאנחנו מכירים. בעצם, האמירה היא שאמנם אפשר למצוא הרבה סיטואציות שבהן אנשים משתמשים במושג אומץ, אבל מהי המשמעות היסודית והאובייקטיבית של המושג הזה – אומץ. אם אנחנו יודעים אותו אז למה אנחנו מחפשים, ואם אנחנו לא יודעים אותו אז איך נחפש משהו שאנחנו לא יודעים מהו.

ומכאן מגיעה תורת ההכרה האפלטונית, שמניחה שהידע קיים בנו וזה מה שסוקרטס הסביר כהיזכרות – "החיפוש והלימוד – כולו היזכרות", ובמיתוס ההיזכרות מוסבר שנשמת האדם היא נצחית, ויש גלגול נשמות, וכיוון שיש נצחיות לנשמה היא כבר חוותה את כל אשר קיים וכל הידע מצוי בה, רק שיש צורך לעורר אותו וכו'.

אבל כאמור, כל זה כתבתי להעשרה בלבד.

לעניינו כפי שנאמר בתחילת הדברים, עמדת איני יודע, מאפשרת חיפוש מתוך סקרנות וכנות, הקשבה עמוקה לאחר, ורכישת עוד ועוד ידע אודותיו מתוך מה שעולה מהחיפוש ולא מתוך עמדת "אני יודע" של המטפל.